הכמיהה שלי לזיונים מטורפים וארעיים נפגשת עם מציאות זוגית וחקירות פנים על הסיבות לרצות לתבל מרחבים. כאשר אני בוחרת לשחק קרוב לגבול אני יודעת

אם הוא היה יודע את כל אשר מתחולל בלילה בראשי כאשר אני מדדה אל עבר השינה, הוא לבטח לא היה רוצה כל קשר איתי. הפנטזיות המהוללת האלה אינן...

אחת לשני לילות הלב שלי מדבר אליי, אחת לכמה פעימות אני מרגישה אותו מבקש לצאת החוצה. בכל יום ישנו רגע אחד בו אני מרגישה שאני על סף מוות.

"אולי כשזה מאוד נאמן למקור, המקור ישמח לקבל עוד השראה" הוא אמר, כאילו ההשראה שלי נעוצה רק באפיזודות מיניות חולפות, והמילים הבוטות שלי נכתבות

התחדדה אצלי התחושה כי אינני רוצה להתבודד ולצפות על הכל מהמרפסת אלא שאני רוצה לחוות את הדברים דרך הרגליים, הבטן, הראש, הלב והליבידו.

הדמיון שלי מעולם לא ידע גבולות, בלילות אני נכנסת לעולם של פנטזיות, כאלה שהן פרועות ומשוגעות ואין בהן דופי.

אני לא זוכרת מה עשינו, היא ואני, בוולנטיין בשנה שעברה. בטח אכלנו משהו וקנינו משהו והחלפנו מילים של אהבה כמיטב המסורת.