הנהג מכוסה הקעקועים הביט בי ואני החזרתי לו מבט ושנינו הבנו שמשהו עתיד לקרות. ישנם רגעים בהם לא נדרש מלל רב אלא רק שעה ומקום. דה וויקנד שר על היכולת שלו להרטיב את הפוסי ואני יונקת שאכטה נוספת מהסיגריה, את הפלייליסט הסקסי שלי אני אוהבת לשמוע בעיקר כאשר אני לבד, עירומה תחת המגבת ועשן הסיגריות מערטל את שפתיי. הטיפות נופלות משערי על כתפיי והשמש החורפית מלטפת את כולי, אני מאפשרת לעצמי להיות בביטוי מלא ובדיוק כמו אליס בחדר המראות, צופה על בבואותיי השונות והמשתנות; כועסת, עצובה, שמחה, מרוגשת, מפחדת, מדוייקת, סקסית.
"יש לך קעקועים?" הוא שאל ואני עניתי שכן, "אני יכול לראות אותם?" הוא חייך בממזריות ואני השבתי "יותר מאוחר".
אני בוחנת את גבולותיי ומאתגרת את עצמי בכל פעם קצת, ככל שהימים חלפו התחדדה אצלי התחושה כי אינני רוצה להתבודד ולצפות על הכל מהמרפסת אלא שאני רוצה לחוות את הדברים דרך הרגליים, הבטן, הראש, הלב והליבידו. כך ארוחת ערב, אשר תוכננו להיות בה אני, עצמי וקנלוני בשר, הפכה לבילוי ממושך מתובל בשיחות על פוליטיקה, סקס, נישואין וסרטי הדוקו המבריקים של מייקל מור, יחד עם שלושה אמריקאים הנושקים לגיל העמידה ואנגלי אחד בשנות השלושים לחייו.
אחד מהשלושה הצביע לטראמפ בבחירות, צחקנו עליו, סיכמנו שהוא אידיוט והמשכנו הלאה. ארבעה בקבוקי יין ושבע כוסות וויסקי אחרי, אמרתי יפה שלום ועליתי באיטיות ובזהירות לדירתי בקומה הרביעית.
הוא שאל אותי איך קוראים לי ולשנייה רציתי להמציא שם, דמות וקורות חיים שלמים. יכולתי להגיד שקוראים לי נינה ואני בורחת מכל כאבי הלב שלי, יכולתי לספר שאני בשליחות מטעם ממשלת ישראל, יכולתי להגיד שאני אישה נשואה המחפשת הרפתקה. "איך קוראים לך" הוא שאל באנגלית עם מבטא פורטוגזי ואני עניתי בדיוק מופתי את שמי, מי אני ומה אני עושה פה.
בעוד אינש הברמנית מזגה לי שוט שלישי במספר של מזקל, התנתקתי לרגע והתבוננתי על הסיטואציה בה אני נמצאת, וצחוק מתגלגל התפרץ מתוכי. "על מה את צוחקת?" היא שאלה ואני השבתי רק בחיוך, חושבת איך התיישבתי לבד בקצה הבר, רק שעה קודם לכן, ומבלי שארגיש הפכתי ל party of 5. אנדראה נתן לי לטעום מהסביצ'ה שלו ואני נתתי לו ביס מהטאקו שלי, ולא מדובר במטאפורות לאיברינו המוצנעים, אכן היה טאקו, אכן היה סביצ'ה ושתי המנות היו טעימות להפליא.
"את מעדיפה יין או בירה?" כתב המקועקע. "בירה" עניתי בלקוניות.
אני מגמישה את גבולותיי מתוך אחריות מלאה, והקסם האמיתי מתרחש כאשר ההתמסרות מגיעה מתוך דיוק וביטחון, כאשר אנחנו לא רק שואלים אם בא לנו, אלא מחדדים ושואלים "למה בא לנו". בחרתי להשאיר בצד את כל מה שידעתי על "נעמה" והרשתי לעצמי להיות מופתעת. המפגשים הארעיים וההזויים אשר מקשטים את החוויה שלי, יוצרים סיפור מסע שהוא על גבול האבסורד, כזה שבמאי אירופאי מזמן היה הופך לסרט עם סצינות סקס מפורשות וגרפיות ושיחות שולחן קולחות ומאתגרות.
אני נכנסת פנימה, עטופה במגבת, מסתכלת במראה ורואה אישה שכתבה תסריט חיים תוסס והמשחקת בוירטואוזיות מתפרצת את חייה בעולם החלום. יכולתי להמציא שם ודמות וסיפור חיים אך לא עשיתי זאת, לא המצאתי דמות אחרת כי אני היא הדמות שאני רוצה להיות, אני היא הדמות שהיא לפרקים צבעונית ולפעמים מונוכרומטית בשחור ולבן, אני העגולה והמקומרת, הרגילה והמיוחדת וזו שלמדה לאהוב את עצמה קצת יותר ועמוק יותר בעליות והירידות של ליסבון.