שיחות מהבטן

הבטן שלי יצאה. מזל שאין לי מראת גוף בבית כי אחרת היינו מנהלות שיחות על שיחות שכאמור הכל במקום. הבטן התחתונה שלי לא מהודקת ולא חזקה כמו איברים אחרים- ההשוואה בלתי נמנעת אבל מיותרת באותה המידה.

אנשים מדברים איתי על חוזק ומחלקים את העולם לחזק וחלש, כאילו הדבר עושה שכל והופך הכל לברור. אנשים חיים מאפס למאה, הכל קורה בקטבים- לידה ומוות. אבל יש חיים שלמים בין לבין, למעשה שם הכל קורה באמת.

הבטן התחתונה שלי היא התזכורת שלי לרכות. היא טומנת בתוכה את סודות הנשיות שלי, את תנועת ההתעגלות, את המקום המבקש לבטא מתוך השקט.

אנשים אוהבים לתייג אותי כחזקה, אני חושבת שזה התחיל עוד לפני שאני התחלתי ללכת. אני אהבתי את התיוג הזה ואפשרתי לו להוביל אותי, ונטמעתי לתוכו ושכחתי אותי בדרך. אבל אנשים התרגלו לזה שאני מבינה, לזה שאני יודעת ולזה שאם כך- אז עליי להבין ולדעת אותם לפני שאני נוכחת איתי.

בגינה אני יושבת חשופת בטן ואני מרגישה סקסית ומתחרמנת מעצמי מאוד. אני מגניבה אליה מבטים ואז משחררת, אני ממלאת את הבטן בנשימה כדי לראות לאן היא מגיעה ואז נושפת הכל החוצה. אגלי זיעה נוטפים על קימורים חשופים ומשחררים אנחה המגיעה מבין רגליי עוברת בבטני ויוצאת לחה מבין שפתיי.

הקטע עם אנשים חזקים, אבל חזקים באמת, הוא שהם לא מחזיקים שום דבר. כלומר לא נאחזים כלומר מבטאים על מלא את מה שהם מרגישים כלומר עוד לפני זה- הם מרגישים את הכל בקבלה. חזק או מחזיק זו שאלה טובה.

אנשים רגילים שאני מבינה ופותרת ויודעת. אבל לפעמים אני לא, ולפעמים קשה לי ולפעמים אני נעלבת גם מאדם רנדומלי או זמני. אנשים התרגלו ואז הרגלתי אותם מחדש אבל עדיין, יש אנשים.

בשכיבה על הגב הבטן שטוחה, אחלה. בישיבה רואים שהיא תלת מימדית, כשאני מעליו אני מזהה אותה אבל רוכבת אל האופק, ואולי אפילו מקבלת איזה קיק מהתנועה החופשית. ואולי כל הדיבור הזה על הבטן הרופסת הוא לא ביטוי אמיתי אלא הגנה אוטומטית, אולי. אני אוהבת להיות למעלה.

הבטן התחתונה שלי היא התזכורת שלי לרכות. היא הסמן הימני שלי לנעמה האישה העגולה. שנים שהחזקתי אותה ואפסנתי בתוכה את כל מה שלא העזתי לומר ושלא העזתי להרגיש ושלא חשבתי שראוי שארגיש. שנים שהחזקתי את הפגיעות והרגישות, שנים שלא אפשרתי לאנושיות שלי ביטוי כן וחשוף. חזקה או מחזיקה זו שאלה טובה.

כשאני שוכבת על הצד כל הרכות נשפכת יחד איתי ואני מזיזה את התחתון או מנסה להכניס אותה אבל זה לא באמת עוזר. בבית במושב אני מסתובבת עם תחתונים וגוזיה יושבת, מתכופפת, שוכבת ושמה לב להכל.

אנשים אוהבים לתייג, גם אני נופלת לשם לפעמים. אבל תיוגים הם הבלוף הגדול, כמו הגדרות דיכוטומיות ששמות אותנו בקטבים ואז אנחנו ממשיכים וממשיכים ומתחזקים את הדמויות. אני לא חזקה ולא חלשה, אני לא. אני מי שאני בכל רגע נתון; פאם פאטאל שיודעת מה להגיד בשנינות וחדות יוצאות דופן, ילדה שזוכרת את כאב הדחייה, אישה שלרגעים נעה בחוסר ביטחון. הכל ושום דבר, הנני.

הבטן התחתונה שלי מתוקה מאוד, ואני שמה לב אליה ומלטפת אותה כאשר מחשבה טורדנית ולא רלוונטית מקפצת בין הקטבים. היא מזכירה לי את הרכות המופלאה בתוכי, את התנועה העגולה שהיא התנועה הטבעית שלי. הבטן שלי היא אני.