בשעה אחת עשרה בלילה הרחוב שלי מתחיל להתעורר, עשרות אנשים ממלאים את הברים השונים ואני מתבוננת בהם ממעלה הקומה הרביעית, עוקבת אחר תנועותיהם ומאזינה לקולות הלכודים בין שתי שורות הבניינים. אני שותה לגימה מהקפה וחושבת עד כמה הבחירה בעיר הזו לא הייתה רנדומלית.
תוואי השטח של ליסבון תואם את תחושותיי; רגע אחד אני מאבדת נשימה בעלייה חדה וברגע אחריו שועטת במדרון, רגע אחד אני בנוכחות מלאה של סך כל התחושות ובאחר אני מרחפת ומביטה על כל התמונה מלמעלה. "את יכולה להרשות לעצמך להיות לא מדוייקת לפעמים" היא הקניטה, כאילו והשאיפה שלי לדיוק תחושותיי ופעולותיי נובעת מרצון חבוי לחיים סטריליים. אבל אני לא מאמינה בקיומה של סטריליות וגם לו הייתה קיימת, לא הייתי בוחרת בה כי בעיניי זה שווה ערך לשיעמום. "אולי את מחושבת מדי" היא הוסיפה ואני חייכתי.
בעבר הייתי אימפולסיבית, וזה רק כי לא היה לי את האומץ לחיות את מי שאני באמת. לכן, ברגעים הקטנים בהם הרגשתי אמיצה פעלתי מהיר ועצבני מהפחד שתחושת הביטחון תחמוק מבין אצבעותיי. בחירותיי אשר נעשו מתוך המקום הזה לא החזיקו לאורך זמן והרגע בו הרגשתי את הביצים שלי כפולות בגודלן, נעלם במהירות בה הוא הגיע.
לפעמים אנחנו רוצים להשיג את עצמנו במירוץ, לפעמים אנחנו לא פועלים מתוך השקט אלא דווקא מתוך הרעש ומרגישים שאנחנו חייבים לפעול מיד רק כדי שלא נפספס. בדרך אנחנו שוכחים לנשום, שוכחים לבדוק "האם זה בכלל נכון עבורי? האם זה משרת אותי באיזושהי צורה?"
הדמיון שלי מעולם לא ידע גבולות, בלילות אני נכנסת לעולם של פנטזיות, כאלה שהן פרועות ומשוגעות ואין בהן דופי. תקופה חייתי בשני עולמות; זה המתקיים כאן ועכשיו וזה שהוא צבעוני ומשוחרר יותר.
בשנה וחצי האחרונות הגבול בין השניים החל מטשטש ותמונות אשר הרצתי בראש קיבלו תוקף ממשי בעולם הפיזי.
שתי הדמויות המקבילות החלו מתמזגות לדמות אחת כזו המבינה את משמעותה האמיתית של ההתפתחות, זו המבינה ששווה לשים לב לסימנים שבדרך, זו אשר למדה לעצור שנייה, לנשום ולהתבונן.בין העליות והירידות ברחובותיה של ליסבון, אני מתהלכת לאורכו של הספקטרום הרגשי וחווה כל רגש ותחושה עד הסוף, אני מבינה שיש משמעות לנסיעה הזו בתצורתה הנוכחית, שהיא שונה ואחרת מנסיעותיי הקודמות.
אני מבינה שיש בה בכדי לשרת אותי ואת תהליך הלמידה שלי ושהיא חלק נוסף בתמונה הכוללת של חיי. אילולא ההבנה הזו, אילולא המשחק בין מטה ומעלה, בין המדרכות לנקודות התצפית, סביר להניח שהייתי קורסת לתוך עצמי ברגע בו קלטתי שאני מעט מבוהלת.
מלמדים אותנו "ללכת אחרי הלב" ומשרישים בנו כי הדינמיקה בינו לבין הראש היא למעשה מאבק, אך אני מוצאת השלמה בין השניים; בין החוויה הרגשית לבין ההבנה שלה, אני לא רק מרגישה את הרגש אלא גם מבינה אותו. בתוך ים של רגשות ישנם איים של הבנה גבוהה, זו שהיא המגדלור השוכן על החוף, זו המאירה את הדרך, זו המושכת אותי מעלה לשאוף אוויר ברגעים בהם הרגש מציף אותי מעל הראש.
בדירה ממול חבורה של צעירים משיקים כוסות בירה האחת בשנייה, אחד מהם, זה המעשן בחלון, מניד את ראשו לעברי ואומר שלום שקט תוך שהוא נושף עשן מפיו, אני מחייכת אליו ונכנסת פנימה. פלורנס שרה shake it out בווליום גבוה, על רצפת הפרקט בדירה שלי בליסבון אני רוקדת ללא עכבות וברגע הזה ממש אני חופשייה.