בפעם הראשונה שנפגשנו רק שנינו לא ידעתי לקראת מה אני הולכת ולא לגמרי הבנתי מה אני רוצה. הכניסה למרחב לא מוכר פיזית, אך לא רק, הייתה מרגשת. אי ודאות מפחידה ומלהיבה אותי לעיתים באותה המידה.
בלילות במרפסת של המגדל אני מרגישה שמיציתי את התפאורה, את האנשים ואת הריחות המוכרים של הבית הנוכחי. אני נפגשת עם עצמי ברגעים מאתגרים של קושי אמיתי בהם אני משתבללת בחדר ומבלה שעות ארוכות מידי מול הטלוויזיה. לוח הזמנים שלי אומנם מאוורר אך לפרקים הוא מתמלא בעומס מחשבתי ורגשי.
אני לא ידעתי מה אני רוצה והרגשתי בסדר עם זה. לא פעם אני בוחרת להתמסר ל-לא לדעת ומאפשרת לנתונים להתגלות בזמנם. לאורך זמן הייתה בינינו תקשורת עם הרבה "חחחחח" ומשיכה של אותיות סופיות. לא היה טיזינג מסורתי, לא אמירות סקסיות ולא רמיזות כאלה ואחרות. יותר משלא ידעתי מה אני רוצה- ממש לא היה לי מושג מה הוא רוצה, הכל היה פתוח ולא ברור בו זמנית. לקח זמן עד שנפגשנו.
בבקרים אני יורדת לבריכה, נכנסת למים ונותנת לגופי לשקוע עד הקרקעית. השקט המופתי בתוך הרחם המיימי מאט את פעימות ליבי ומרגיע את מחשבותיי. על מיטת השיזוף אני חשופה לרעשים ולאורחים נוספים במתחם שמרגיש לי צפוף גם אם אינו בתפוסה מלאה.
המפגש בינינו לא היה ספונטני. הוא לא הגיע לבדוק אם הוא רוצה לסבלט את הדירה שלי ונשאר יותר משתיכנן. הוא לא בא לאסוף שטיח שהשותף שלו רכש ממני ונכנס אל מיטתי יומיים אחר כך. הוא לא מישהו שראיתי באופן רנדומלי בבריכה ועלינו יחד לדירה שלו בבניין שליד עוד באותו הערב. לקח זמן, כמה זמן? הספקתי לטוס, לחיות במדינה זרה חודשיים ולחזור.
הוא לא מחמיא לי. אף פעם. לא בקטנה ולא בגדולה, לא ברצינות ולא באגביות.
ואני, שבמהלך חיי מחמאות לא פעם תיפקדו כאישורים למי ומה שאני, אני שפירקתי את החותמות החיצוניות המאשרות אותי ואת קיומי באותה העדינות איתה קוטפים זעפרן- גילתה פתאום שיש עוד מה להתיר. ובתוך הרגע הצלול ההוא נחשפתי שוב לפגיעות הסובבת את הערך העצמי.
כשהוא הוציא צלחת מהמיקרוגל עשן סמיך כבר טייל במחוזות גופי. דיברנו על רוח וחומר, על תדרים ואנרגיות. הוא יודע ואני מאמינה. הוא זקוק לתימוכין ואני שוהה במרחבים אפורים. הוא לא סומך על האנושות ואני מדברת על מגמה תודעתית. הוא "צריך" ואני "רוצה". הזרועות שלו חזקות, אני רוצה שהוא יהיה אגרסיבי. אני אומרת לו והוא עונה שהן לא בשיאן.
אני תוהה אם אי פעם ניפגש באמת.
עשן אפף את החלל הקטן. לפעמים בא לי לעשן פחות במצבים כאלה, לפעמים גם לא בא לי לדבר.
על כיסא העץ במרפסת עם חלוק משי הנשפך על קימורי גופי, אני יוצרת עיגולים של עשן סמיך וחושבת על כך שהלמידה לעולם לא נגמרת, שהשיעורים רק מעמיקים והולכים ועבודת הניקיון בהתאם. אני מושכת שאכטה נוספת לתוכי "איך שוב אני בשיעור של ערך עצמי?" אני מתעצבנת ונושפת הכל החוצה. "איך שוב אני לומדת את העוצמה שלי?" אני צוחקת בקול. בתוך הדממה של הלילה אני נוכחת לדעת שהסיבוב הזה מרגיש שונה מפעמים קודמות בהן נפגשתי עם אותו המקום הגדוש בפגיעות. אני נושמת עמוק, מכניסה אוויר נקי לריאות ומרגישה את הנינוחות הפנימית המוכרת לי.
בפעם הבאה שניפגש בחדר המוכר, נעשן פחות, לא נדבר כמעט בכלל ומשהו אחר יתרחש על אותה הספה. אני רוצה להרגיש שהוא נטרף ממני אבל לא בטוחה שאני מביעה את זה כלפיו. אני רוצה להרגיש שהוא מענג אותי כי זה מעמיד לו את הזין אבל הוא מרגיש לי מחושב (ואולי גם אני?). אני רוצה לגנוח לתוך החלל עם התקרות הגבוהות ולצעוק את השם שלו, והוא?
אני מכירה מרחבים אינטימיים ויודעת שהם לא זקוקים לכותרות חזקות. אני נפגשת עם אינטימיות במרפסת הצופה אל רחוב בוגרשוב וגם בשיחות מיטה עם אמא. אני חווה אינטימיות ילדית עם הבת של בעלי הקאמפ בסיני וחווה אותה גם תחת שמיים מצריים, בשתיקה, עם עוד שתיים לצידי. אני רוצה להתמסר ללא עכבות לאינטימיות המתפתחת בין שני אנשים עירומים ועשן.
אני גומרת, הוא לא מסתכל עליי.
ישנה משמעות לקשרים שאנחנו מפתחים במהלך חיינו, כל אדם הוא למעשה טריגר. ולמרות שהמילה הזו מעוררת בעיקר רגשות לא נעימים, בקונטקסט הנוכחי המשמעות שלה היא "להתניע". האדם הזה או הזו או ההם מתניעים בנו משהו, ועל אף שהם אלה המעוררים דבר מה בתוכנו המבקש התבוננות- זה לא קשור אליהם בכלל.
וכך, כל שחקני המשנה מתכנסים כדי להאיר עליי-השחקנית הראשית הממוקמת במרכז הבמה. ועל הבמה הזו אני משחקת איתו וגם איתי. אני בוחנת את גבולות הביטוי ואת המניעים שלי, שואלת האם אני מנכיחה את עצמי ואם כן, אז למה? תוהה מה בין הרפתקה סקסית לתקשורת פתוחה, אולי רציפה, אולי כנה. ואיך גם במרחבים שלא מצורף אליהם מדריך הפעלה מסודר אני עדיין רוצה להרגיש נעים.
כל הסצנות בפרק הזה מתכנסות לשיעור הרגיש על ערך ונוכחות. הן מתקיימות במפגשים חברתיים ובשולחן ארוחת צהרי שישי עם המשפחה, הן פוגשות אותי בראיונות עבודה ובהתכתבות סתמית ביני לבינו או ביני לבין ההוא או ביני לבין החברים שלי. למעשה, אני מזמנת אותן אליי ועומדת מאחורי הבחירות שלי, גם אם אלה מביאות לכיווץ ותזזיתיות.
הוא משחק תפקיד חשוב באפיזודה הזו מבלי לדעת את השורות. ברוב הזמן אנחנו לא מחליפים משפטים ארוכים ועמוקים, הוא עונה כי הוא צריך ואני בודקת כי אני רוצה.
חוויות חיי הן כקרני אור הפוגשות במנסרה ונפלטות החוצה בצבעוניות. אני לא יודעת הרבה דברים, וככל שאני צועדת הם נחשפים בפניי לאט, לאט. לעיתים באגרסיביות ולעיתים בעדינות, לעיתים מתוך צחוק ולעיתים מבין הדמעות, לעיתים עם מישהו שרץ איתי למרחקים ארוכים ולעיתים עם מישהו שהוא אנקדוטה רגעית. בסיני הלכנו, אני ושתיהן, על השונית הרחבה וממנה קפצנו לעומקו של הים, ההתמסרות כאמור קשורה באמון.
אמצע הלילה. בדרך חזרה הבייתה הכבישים היו ריקים ממכוניות, אני לא זוכרת את השיר שהתנגן ברקע. הרגשתי את כל גופי פועם; את זרועותיי ואת שפתיי, את פנים ירכיי ואת הנקבים נקבים, חלולים חלולים.
הוא עשה הכל נכון, אבל..
הוא עשה הכל נכון אבל יש דברים שלא ניתן לכמת ולא להסביר אותם דרך תרשים זרימה.
הוא עשה הכל נכון אבל יש דברים שאי אפשר לדעת אלא רק להרגיש.
התבוננתי במראה וראיתי את זו אשר חושבת כבר על הפעם הבאה מבלי לדעת אם היא בכלל רוצה אחת כזו, ואת זו שהיה לה כייף ואת זו שתהתה עליו, ואת זו שהחזירה את כולנו לרגע הזה ואת זו שצחקה בקול מעצמה. סידרתי את התלתלים משולחי הרסן ומלאי הניחוח, הבטתי שוב בעיניה של זו אשר יצרה ויוצרת את חייה במסירות.
חייכתי.
הנה אני,
אני כאן.