שבועיים לפני הנסיעה לאיסטנבול פיניתי את הדירה התל אביבית ומכרתי כמעט את הכול. אחד אחרי השני הגיעו אנשים שאינני מכירה אשר רכשו ולקחו את הדברים שליוו אותי לא מעט ועברו איתי די הרבה. יומיים לפני הפינוי הסופי נפגשו שני אנשים- אני והחבר שנשלח להביא את השטיח שנרכש על ידי השותף. התיישבנו על שמיכות בסלון המרוקן והמעושן, תחילה צללנו לשיחות ואחר כך גם לסקס.
החזרה לארץ לא הייתה מתוכננת ומפורטת למשימות. ידעתי לאן אני חוזרת, ידעתי שיהיה זמן הסתגלות, ידעתי שאני יכולה על זה. אבל לא תכננתי ולא כתבתי דברים על דף, וכאשר ניסיתי המילים לא התנסחו. בבוקר הראשון הבנתי איפה אני נמצאת ושאלתי את עצמי –למה חזרת? שאלה שלא קיבלה תשובה ברורה אז ולא קיבלה כזו עד היום.
התנועה שלי החלה לחוות מגבלות; הדירה המרווחת התחלפה בחדר שינה, המרפסת הקטנה והקסומה התחלפה במרפסת רחבת ידיים שהגישה אליה עוברת דרך הסלון, דרך האבא שאוהב להדליק מזגן על חום ודרך האמא שאוהבת לעדכן בכל מה שבתכלס'- לא כל כך מעניין.
את הסרטון שהוא שלח ראיתי כמה וכמה פעמים, יותר בשביל הסאונד ופחות בשביל הויז'ואל. מחרמן אותי לשמוע אנשים נהנים ומתענגים- גם אם אלו גניחות חבויות בחדר שירותים ציבורי.
בחדר עם דלת סגורה וחלון פתוח אני שותה את הקפה הראשון של היום. לרגעים אני תוהה אם אני אוהבת להיות לבד כי הוא מצב סטרילי יותר ובמרחב הזה אפשר להאזין למוזיקה בווליום ראוי. הנוף לים בנאלי מידי עבורי ולא מרגש, לפחות לא באופן יומיומי. אני אוהבת להתהלך בין מבנים, להתעכב על הסדקים שאולי מספרים סיפור, על השילוב של ישן וחדש, על עץ עירום מעלים מטיל קסמו בצמוד לבניין הומה אדם. הליכה על חוף הים איננה רומנטית או מספקת עבורי, אני יכולה לעשות זאת אבל זה לא הפורטה שלי. אני גם לא מאמינה בסטריליות ואין לי רצון לייצר אחת כזו.
מתי נפגשים? הוא שאל
התמסרתי לתחושת התסכול שהציפה אותי על החזרה לארץ, על היעדר ההכנסות, על חדר השינה שהוא גם חדר אוכל וגם חדר טלוויזיה וגם על המזגן- כוסעמאק המזגן!! הכל הרגיש קטן, מצומצם ורגשי כל כך. לא תכננתי את החזרה שלי לארץ כלומר "האני" המשימתית שלי סגרה רק את כרטיס הטיסה ויצאה לחופשה, היא לא השאירה רשימה של משימות ולא לוח זמנים מאורגן. הגעתי ועכשיו מה?
אנשים אמרו הנה נגמר פרק אחד ומתחיל פרק אחר. אנחנו כל כך אוהבים לדבר בפרקים כאשר בעיקר הפיזיות מכתיבה את נקודות ההתחלה והסוף; תחילת עבודה או סיומה, מעבר לארץ אחרת והחזרה, תחילתה של זוגיות ופרידה. אני לא מרגישה שזהו פרק חדש, אני מרגישה שזהו אותו אחד עם תפאורה אחרת פשוט.
רציתי שניפגש כי הגוף ביקש להתפרק והנפש רצתה תשומת לב דרך מגע.
הדירה בבניין הנובורישי נמצאת בקומה השלוש עשרה וכדי להזיז את הגוף אני עולה את הקומות ברגל פעם ביום וזה בתנאי שיצאתי מהבית. הליכות עושות לי טוב ועוזרות לי לסנכרן בין המערכות, לנקז מים עומדים ולאוורר מחשבות תקועות, אני הולכת כי זה נוסך בי רוגע והשראה. בינתיים אני עולה במדרגות.
זו לא הפעם הראשונה שאני מתהלכת בשטחים של חוסר וודאות אך הפעם הם נחווים אחרת. לרוב אני נהנית מהכלום הזה, כלומר מאותו כלום מוחשי כזה שהוא ריק מתזכורות ביומן ומקבצים מצורפים. בשאר הזמן אני מרגישה את הביקורת והשיפוט המוכרים ונותנת להם את המקום אבל לא את הקדימות. אט, אט באותו החדר ובאותה המרפסת אני נפגשת שוב עם תחושת ההתרחבות.
ישבתי על הספה התכולה בתוך הדירה המתרוקנת והכרתי באפשרות שכשאחזור לארץ, מתי שזה לא יהיה, קיים תרחיש בו אני אהיה ללא עבודה וללא דירה והייתי בסדר עם זה. הייתי בסדר עם זה, כי החלק הכי מאתגר הוא לשחרר את המשמעויות שאני נוטה לשים לפעמים על פעולות או כותרות.
רציתי להשתעשע, לשחק עם הלשונות ועם הידיים ולצאת בשעות הלילה המאוחרות מאוד אל הרחוב התל אביבי הסואן.
אני לא ממהרת לדעת, אני גם לא ממהרת לפתור, אני גם לא מתעקשת לנסח תשובות או יעדים. אני לא נועצת אלא משתעשעת, מעלה דברים למרחב התחושה והחשיבה ומאפשרת. חלק מהם נשארים לעוד סיבוב וחלק יורדים בעריכה. אני לא יודעת ואני חיה עם זה בשלום.
הוא טשטש את המפגש שלנו, לא בתחכום ובאופן די צפוי יש לומר, ואני תהיתי מתי סקס חופשי וכזה המוסכם בין שני אנשים בעלי אותה המטרה הפך להיות כל כך מורכב לביצוע, ולמה שוב אני נפגשת עם הבעת רצון ברורה אשר באה ביחס הפוך ליכולת לממש.
"למה חזרת?" אני לא יודעת.
לפעמים ישנה תחושה, גם אם אינה ברורה עצם הקיום שלה הוא וודאי. אולי זו המהות האמיתית של זרימה- שהיא לא מתוך דטרמיניסטיות או זריקת אחריות אלא דווקא מתוך אמון ואמונה מלאים בעצמי ובדרך. אני לא ממהרת להחליט, אני גם לא לוקחת כל מה שמציעים לי. אני יכולה לעשות כל דבר ובכל מקום אבל השאלה האמיתית, ולמען האמת גם המדד היחיד, היא- האם אני רוצה לעשות את זה?
בבקרים בהם אני מתעוררת לבית ריק אני מתהלכת עירומה בחלל ומכינה קפה עת המוזיקה בוקעת מהרמקול בווליום גבוה במיוחד. אני פותחת את כל החלונות ומאפשרת לאוויר הנקי להיכנס פנימה. אני מסובבת את הכורסא כך שתפנה אל הנוף שהקומה השלוש-עשרה מציעה ומסתגלת. אני חווה ומתנערת, שופטת ומרככת, שואלת שאלות, צוחקת ואוכלת פחמימות. בוכה, לקח לי רגע אבל הבכי הגיע וזה שיחרר אותי. רוקדת במטבח וצופה בסדרות או באינסטגרם ואז אומרת לעצמי שאני יותר מידי באפליקציות. אני מתכתבת בכמה שפות, מקשיבה, מכוונת, תומכת ומממשת אותי.
בשאכטה האחרונה של הלילה, לבושה בכמה שכבות וחמושה בכוס תה מהביל, אני מטיילת ברוך יחסי בין מחשבותיי ומבינה שאומנם הדברים דומים אבל לא הם בדיוק אותו הדבר. בין שאכטה אחת למחשבה שנייה הבנתי שאני יודעת איך זה להיות בלי עבודה מעוגנת בתלוש שכר, אני גם יודעת איך זה לגור במקומות שונים ועדיין להרגיש בית. אני יודעת איך לשהות במרחבים של חוסר וודאות ואפילו אוהבת אותם במיוחד. הבנתי שאני יודעת להיות לבד ויודעת להיות ביחד, עם אנשים ועם הבנק. אבל הפעם בשונה מהתנסויות קודמות אני לא מבוהלת וזה מרגיש קצת חדש והמון מרגש ושזה שווה רגע להתענג על זה.
ראיתי גם את הסרטון שאני שלחתי לו והתחרמנתי על האישה שראיתי על המסך, זו שאומנם רואה את כל נקודות התורפה בגופה אבל לא מתעכבת בלהסתיר אותן.