הבטן שלי יצאה. מזל שאין לי מראת גוף בבית כי אחרת היינו מנהלות שיחות על שיחות שכאמור הכל במקום. הבטן התחתונה שלי לא מהודקת ולא חזקה כמו...

אני מרגישה בטוחה בביתי, הפחד המשתק שחוויתי באמצע הלילה היה ביטוי מוחשי לפחדים אחרים, כאלה המלווים אותי עת אני מתהלכת בתעוזה במסע חיי.

חוסר השקט עטף אותי בכל רגע; תחת זרם המים החמים במקלחת או באוננות לילה שנועדה לשגר אותי לשינה.

לאורך הזמן וברגעים מסוימים המקלחון היה המרחב השקט היחידי שלי, בו יכולתי לפרוק ולהתפרק, בין אם בדמעות או בליבידו.

החופש שלי בא לידי ביטוי גם בהתעלסות עם עצמי, כאשר יד אחת מלטפת את החזה והאחרת חוקרת את נבכי נשמתי תוך שהיא חודרת לאט ובסבלנות לתוכי.

אחת לשני לילות הלב שלי מדבר אליי, אחת לכמה פעימות אני מרגישה אותו מבקש לצאת החוצה. בכל יום ישנו רגע אחד בו אני מרגישה שאני על סף מוות.