הבטן שלי יצאה. מזל שאין לי מראת גוף בבית כי אחרת היינו מנהלות שיחות על שיחות שכאמור הכל במקום. הבטן התחתונה שלי לא מהודקת ולא חזקה כמו...

ביקשתי לשחרר את הרצון להוכיח, ביקשתי גם לשחרר את הרצון למצוא חן. ביקשתי לשחרר מערכות יחסים שאינן תואמות אותי יותר.

באחד הלילות, עת ניסיתי לשחרר את החרדה מחוסר היכולת שלי להירדם בנינוחות, שמעתי קולות שהגיעו מהדירה הצמודה. פתחתי את עיניי.

חוסר השקט עטף אותי בכל רגע; תחת זרם המים החמים במקלחת או באוננות לילה שנועדה לשגר אותי לשינה.

גם הוא קורבן של תודעה כוזבת, כזו האומרת שנשים לא יכולות להגיד "סקס וגמרנו". אתם אולי נרתעים מהמילה שרמוטה, אני דווקא מנכסת אותה לעצמי בגאווה

הכמיהה שלי לזיונים מטורפים וארעיים נפגשת עם מציאות זוגית וחקירות פנים על הסיבות לרצות לתבל מרחבים. כאשר אני בוחרת לשחק קרוב לגבול אני יודעת

אם הוא היה יודע את כל אשר מתחולל בלילה בראשי כאשר אני מדדה אל עבר השינה, הוא לבטח לא היה רוצה כל קשר איתי. הפנטזיות המהוללת האלה אינן...

אחת לשני לילות הלב שלי מדבר אליי, אחת לכמה פעימות אני מרגישה אותו מבקש לצאת החוצה. בכל יום ישנו רגע אחד בו אני מרגישה שאני על סף מוות.

אבא שלי עוד מפחד מהקורונה, הוא מחוסן בפעם השלישית ועדיין הוא מפחד. הוא ממסגר את עצמו תחת הכותרת "אוכלוסיה בסיכון" ומסרב להתפנות. שאלתי...

מה קורה כאשר מבקשים ממני לוותר על השליטה במרחב אינטימי, רגיש ועירום? ואיך מה שבא לידי ביטוי במרחב אחד משיק למרחבים אחרים בתוכי.

"אולי כשזה מאוד נאמן למקור, המקור ישמח לקבל עוד השראה" הוא אמר, כאילו ההשראה שלי נעוצה רק באפיזודות מיניות חולפות, והמילים הבוטות שלי נכתבות

הדמיון שלי מעולם לא ידע גבולות, בלילות אני נכנסת לעולם של פנטזיות, כאלה שהן פרועות ומשוגעות ואין בהן דופי.