אני לא תמיד רוצה להיות היוזמת והאקטיבית, לפעמים אני אוהבת שמובילים אותי, לפעמים אני רוצה שיבטאו מולי בצורה ברורה- "בא לי עלייך".

בערב ההוא בין תנוחה אחת לאחרת, בין הספה, לכורסא, למיטה, הרגשתי את האנרגיות של שנינו, עגולות ומרוככות, גולשות על אותו התדר.

לפעמים אני מתהלכת בדרכי בחושך, לא תמיד הכל ברור ומואר. מפחדת? בטח שאני מפחדת, כלומר יש רגעי פחד ויש כעס ואפילו עצב.

דרך חוויות חיינו אנחנו לומדים את עצמנו. בין אם מדובר בסיטואציות עמוקות ומתמשכות ובין אם מדובר באפיזודות חולפות. מה נדלק אצלי הפעם ודרך מה?

שעון הקיץ האריך את הימים וקיצר את סבלנותי והשהות במגדל הופכת להיות דחוסה מידי יום. אנשים שונים שואלים אותי ותוהים; לא קשה לך?

לאורך הזמן וברגעים מסוימים המקלחון היה המרחב השקט היחידי שלי, בו יכולתי לפרוק ולהתפרק, בין אם בדמעות או בליבידו.

אבא שלי עוד מפחד מהקורונה, הוא מחוסן בפעם השלישית ועדיין הוא מפחד. הוא ממסגר את עצמו תחת הכותרת "אוכלוסיה בסיכון" ומסרב להתפנות. שאלתי...

לימדו אותנו הרבה על זוגיות, יותר נכון קבעו לנו מהי וכיצד היא אמורה להרגיש ולהיות. אבל מה קורה כאשר אנחנו חווים משהו שאינו תואם את הצ'ק ליסט

אני לא גומרת מחדירות. אני גם לא סובלת שחודרים למרחב שלי על אף שאני חוטאת בזה לא פעם. כלומר חודרת למרחבים לא שלי.

מה קורה כאשר מבקשים ממני לוותר על השליטה במרחב אינטימי, רגיש ועירום? ואיך מה שבא לידי ביטוי במרחב אחד משיק למרחבים אחרים בתוכי.

"תכירי" היא אמרה וציינה את השמות של שנינו עת נעמדנו כולם. ועוד לפני שהדג הנא הוגש לשולחן, משהו נע אצלי בין הרגליים. הוא לא הטעם שלי באהבה...

הנטייה לשפוט את עצמנו על התחושות והרגשות המציפים אותנו ועל הסיבות בעטיין אנחנו פועלים, לא ברורה לי, ועדיין