שש שעות

אבא שלי עוד מפחד מהקורונה, הוא מחוסן בפעם השלישית ועדיין הוא מפחד. הוא ממסגר את עצמו תחת הכותרת "אוכלוסיה בסיכון" ומסרב להתפנות. שאלתי אותו איך הוא עדיין מונע מפחד, הרי הוא עשה כל מה שנדרש ממנו מבחוץ ומתוך הסכמה אישית מבפנים, והוא אמר כי קיימים עדיין חמישה אחוזי סיכון וזה מספיק כדי להישמר. הוא גם חושש להיות לידי, כי אני כאמור לא מחוסנת, אבל הוא לא מסרב למפגשים איתי, ואני תמיד אומרת לו שאהבה מחזקת את מערכת החיסון שלנו ופחד מחליש אותה.

יש לי צרבות המגיעות והולכות כבר שבוע וחצי, האש הכלואה בתוכי פוגשת גלי צונאמי והתוצאה היא בעירה בבית החזה. אני כועסת וכואבת, אני מתרגשת ומתכנסת לפינה הימנית בספה וצופה בטלוויזיה. בשבוע האחרון נכנסתי לעולמה של האריסטוקרטיה הבריטית בשנות העשרים של המאה הקודמת; התלבושות המפוארות, הארוחות המוגזמות, המשרתות והמשרתים, כוסות הקריסטל והמנות המשונות שהייתי רוצה לנסות להכין או לפחות לטעום. הכל הוא חלק מעולם שכל כך רחוק מעולמי, גם בציר הזמן וגם בערכים. אבל אני שבויה בתוך הבינג' ועוד מתוך רצון חופשי.

ישנם רגעים בהם אני מפחדת.

אני לא מפחדת מהכל.

אבל אני לא נטולת פחד.

שש שעות. שש שעות לא הצלחתי לדבר. בכיתי במיטה, בכיתי במקלחת, בכיתי על הספה. נרדמתי עם בכי והתעוררתי עם דמעות ועיניים שביקשו לנוח. שש שעות. שש שעות בהן בהיתי בריק ובכלום וחשבתי את הגרוע ביותר על עצמי ועל היקום. הרגשתי מסכנה, הרגשתי אבודה, הרגשתי חסרת השראה וחסרת מטרה.

מילים עוזרות לי תמיד לנשום יותר טוב, אבל ביום חמישי בשעה שש נאלמתי דום. זה לא הפחיד אותי, זה הרגיש נכון, פעם אחת לשתוק על אמת, לא לנסח תחושות, לא להבהיר הרגשות, לא להיסחף לסללום של מחשבות. פעם אחת לשתוק ולתת להכל לעלות, גם לריק. באופן טבעי לא אמרתי לעצמי כלום גם לא "יהיה בסדר", אולי כי הרגשתי שזה הסוף, בכל כמה פעימות, הלב שלי יצא ממקומו בפעימה שהרגישה פיזית במיוחד, אולי זה באמת הסוף.

אני מתגעגעת לחורף, אני מתגעגעת לאמריקנו חם ושעות של לבד ומוזיקה. אני מתגעגעת לתחושה ההיא, של דירה ענקית, ואישה ענקית לא פחות, מסתדרות להפליא. אני מתגעגעת לבקרים אפורים ואוויר נקי, לכוס קפה בבוטקה השכונתי. אני לא נוסטלגית מידי, התפאורה הפיזית יכולה להשתנות, אבל התחושה, אני מתגעגעת לתחושה.

פחד מחליש את מערכת החיסון, אבל אני לא נטולת פחד. אני לא מפחדת ממחלות או מכאב, אני לא מפחדת מהשיחות של הבנק, אם כי אני לא סובלת אותן והן לחלוטין פוגעות בשלווה הפנימית שלי. אני מפחדת מחזרתיות, משיכפול מתוחכם של אותו הדבר.

בבית הקפה של הלביאה הקטנה יש שקט יחסי, אולי כי הוא מרגיש כמו חו"ל במרחק של שני קילומטרים ובעלות של שישה שקלים. אולי כי פה הקונפליקטים הגדולים והעמוקים של הרגע מתעטפים במוזיקה וריחות של עשב רפואי. אולי כי זה המקום שלי, לפחות בתקופה הזו.

נדמה שבלוח השנה שלי רשומות פעילויות בזמינות מאווררת, והתמודדויות פנימיות בזמינות דחוסה. בכל יום יש משהו, יש מישהו, יש מילה או שתיים או מאתיים. אני עדיין מתלבטת בין לוח שנה דיגיטלי לכזה שכותבת בו בעט, אני עדיין לא מצליחה לנהל, אף אחד משניהם, באדיקות.

אני אוהבת את הבית שלנו; את העציצים והשטיח, את המטבח הפעיל, את הנרות המפיצים הריח הממלא את החלל. אני אוהבת את הבית אבל נמאס לי ממנו, נמאס לי לבלות בו כל כך הרבה זמן לבד או ביחד. אפילו הקפה של הבוקר לא טעים לי כמו פעם, או לכל הפחות אין לו טעם חדש.

ואני אוהבת קפה ופעם אהבתי את הבית.

הבחירה להתמסר לשתיקה היא אמיצה ומדויקת. בסך הכל הודיעו לי שלא התקבלתי למשרה שרציתי וזה השאיר אותי חסרת אחיזה. לרגע אחד או שניים או עשרה לא הצלחתי לראות מה הלאה, לא הצלחתי לנסח פעולות, לא ידעתי מאיפה להתחיל. ואיזה מזל, איזה מזל שלא פתחתי מחברת, שלא דיברתי את התחושות, שלא שלחתי קורות חיים, שלא פתחתי יומנים.

הבחירה להתמסר לשתיקה חדשה ושונה מגיעה מתוך ידיעה פנימית אמיתית שאני יכולה על זה. הבחירה להתמסר לעצמך בדיוק כפי שאת ברגע הזה היא מתוך האור ולא מתוך החושך. אני סומכת על עצמי, גם ברגעים שבא לי לקנות כרטיס לכיוון אחד, גם ברגעים שאני שוכבת מכונסת במיטה הזוגית ודמעות שקטות נופלות על פניי ודבר לא עובר במוחי וגופי כבד.

כל כך הרבה מתרחש בתוכי וסביבי בתקופה הזו, כל כך הרבה קורה והתחושות לא פעם דואליות להפליא. איך מבדילה בין היאחזות לרצון אמיתי וידיעה מבוססת, איך מתמסרת לשתיקה מצמיתה ולא מפחדת, איך רוצה לבד ולא מוותרת על הביחד. שש שעות. שש שעות שתקתי ובכיתי, בכיתי ושתקתי, בהיתי בחלל, התמסרתי לריק. שש שעות.