חוסר השקט עטף אותי בכל רגע; תחת זרם המים החמים במקלחת או באוננות לילה שנועדה לשגר אותי לשינה.

אחת לשני לילות הלב שלי מדבר אליי, אחת לכמה פעימות אני מרגישה אותו מבקש לצאת החוצה. בכל יום ישנו רגע אחד בו אני מרגישה שאני על סף מוות.

אבא שלי עוד מפחד מהקורונה, הוא מחוסן בפעם השלישית ועדיין הוא מפחד. הוא ממסגר את עצמו תחת הכותרת "אוכלוסיה בסיכון" ומסרב להתפנות. שאלתי...

לימדו אותנו הרבה על זוגיות, יותר נכון קבעו לנו מהי וכיצד היא אמורה להרגיש ולהיות. אבל מה קורה כאשר אנחנו חווים משהו שאינו תואם את הצ'ק ליסט

אני אוהבת את הבית שלנו, אהבתי אותו כשהוא עוד היה רק דירה והיא הייתה רק שלי. כאשר אני והאישה עם הבנדנה עברנו לגור יחד, היא הפכה את הדירה...

התחדדה אצלי התחושה כי אינני רוצה להתבודד ולצפות על הכל מהמרפסת אלא שאני רוצה לחוות את הדברים דרך הרגליים, הבטן, הראש, הלב והליבידו.

הדמיון שלי מעולם לא ידע גבולות, בלילות אני נכנסת לעולם של פנטזיות, כאלה שהן פרועות ומשוגעות ואין בהן דופי.