top of page

תחילת תנועה במגמת סריקה

אני לא ישנה עם הטלפון בחדר השינה. אני לא אוהבת מכשירים דולקים ליד האוזן, ובטח שלא מטענים. אני גם לא אוהבת טלוויזיה בחדר השינה. אני לא אוהבת להירדם עם מסך דולק או כזה שכיביתי רגע לפני שהסתובבתי על הצד וכרבלתי את רגליי בשמיכה. אך במסגרת הסדר המגורים הזמני הטי.וי, בחדר הראשון מימין, היא חלק מהחבילה.

בשישי בערב, שלפני השבת הארורה ההיא, שכבתי לבד במיטה וצפיתי בעוד סדרה שלא אזכור על מה היא. רציתי להיפגש עם "הלוגי" ולהכניס את השבת בקול תרועה אבל לא אמרתי כלום, גם הוא לא אמר. אני לא תמיד רוצה להיות היוזמת והאקטיבית, לפעמים אני אוהבת שמובילים אותי, לפעמים אני רוצה שיבטאו מולי בצורה ברורה- "בא לי עלייך". בשישי ההוא השאכטה שלחה אותי לשינה והטלפון איכשהו נשאר איתי בחדר.

לאחרונה אני מתגרה מתורת הכאוס. אולי כי אני קצת אוהבת ונדלקת מבלאגן ואין לי בעיה מהותית איתו. אני בן אדם מסודר, את זה יגידו כולם ואני מעידה גם על עצמי. יחד עם זאת, תמיד תמצאו ערימה של בגדים איפשהו בחדר, אם תציצו במחברותיי תראו שורות על גבי שורות כתובות באי סדר מופתי והדסקטופ שלי יהיה עמוס בקבצים שונים ולא קשורים. ברגעים של תזזיתיות פנימית כאשר הרגל קופצת ויש אנרגיה סוערת בתוכי, אני אקפל את כל הבגדים, אסדר את הקבצים בתיקיות ואולי אפילו אארגן מחדש את אחד מארונות המטבח.


בקבוצת הוואטסאפ של החבורה היו מאה ושמונה הודעות. אני שונאת לקחת טלפון ליד מיד עם ההתעוררות. כאשר יצאתי לכיוון הסלון ראיתי את הטלוויזיה פתוחה על ערוץ חדשות במקום על ערוץ טלנובלות טורקיות כבשגרה.

"לא הבנתי, התעוררנו למלחמה?"


"קודקוד" ואני מכירים יותר מעשור ומערכת היחסים שלנו עברה דרך תצורות שונות ומשתנות: בראשיתה הוא חתם לי על המשכורות, אחר כך הוא לימד אותי לשתות וויסקי, בסיגריה של סוף יום פתחנו את הלב, לרגע גם ידענו אחד את השנייה ובין לבין אפילו היינו "ברוגז".


ריחות של טבית' התערבבו עם קולות מבוהלים אשר בקעו מן המרקע. אמא שלי תכננה את ארוחת הצהריים הזו כבר הרבה זמן, מה שהיא רוצה להשאיר אחריה הוא בעיקר טעמים- "אוכל של סבתא" כזה שנדבר עליו גם הרבה אחרי שהיא תזדכה על הציוד. וכך נכנסנו לאוטו אני, הוריי וסיר ענק של טבית' עירקית ונסענו אל ביתו של אחי.

כאשר הגענו לבית ביישוב הבכור והכמעט מתבגר קרא לי לראות אותו משחק פיפ"א. כן, יצא שאני דודה כדורגל כזו שהולכת למשחקים (וגם מרשה לקלל), כזו שמכירה קבוצות ומזהה שחקנים (וחלק אפילו יודעת, קריצה). חבר שלו הצטרף. "דודה שלי מבינה בכדורגל" הוא אמר לו בטווסות, ואני התלהבתי מאוד אך באיפוק- בכל זאת שלא אעשה בושות.


תורת הכאוס מתחברת לי להבנות עמוקות יותר הנוגעות לחיים עצמם. ההסברים הפיזיקליים למה שאני חווה ביומיום נותנים תוקף מדעי ומוכיחים לי שהכל קשור להכל קשור להכל. במערכות דינאמיות ולא לינאריות תמיד יש נקודת כינוס המושכת ליציבות. בכל מערכת כזו יש "מושך מוזר" ולמעשה כל אורגניזם בריא הוא בעצמו מושך מוזר - "המתפתל, מתנועע, משתנה, רווי מעגלי משוב חיוביים הדוחפים את המערכת לכיוונים חדשים, ומעגלי משוב שליליים הדואגים לכך שהתהליך לא יגלוש לאקראיות צרופה שתהרוס אותו."(מתוך ויקיפדיה) ובקיצור, תנועה התפתחותית.


ילדים רצים, מבוגרים נכנסים ויוצאים, צלחות מוגשות, קרקושי סכו"ם וטלוויזיה אחת דולקת. בתור מישהי החירשת באוזן אחת הצלילים התעצמו והרגשתי שהכל רועש לי מידי. גם הטבית' הייתה פחות טעימה משציפיתי. רגע לפני שהלכנו גיסתי ארזה לי חתיכה יפה ושמנמנה של עוגת ביסקוויטים. לפעמים אני אוהבת מרקמים רכים במאנצ' המתפתח אז הכינותי מראש.

ככל שנקפו השעות התחלתי להבין את סדר הגודל של הדברים. לא נבהלתי אבל תהיתי על מימדי ההזיה ועל התכלית הגבוהה של המתרחש. בערב במרפסת הדלקתי ג'וינט מהחומר של "הלוגי" וזה קצת הצחיק אותי שהפרח של האדם עם הלוגיקה הסדורה שולח אותי למרחבים לא לוגיים בעליל (או אולי למרחבים הגיוניים לגמרי לפי הלוגיקה האישית שלי).


קודקוד נמצא בחזית הצפונית ואנחנו דוגמים אחת את השני מידי יום. אני אשלח הודעה והוא יענה בו ברגע או כמה שעות אחרי. אני רוצה להתעורר בבוקר ולקרוא הודעה בה הוא מקלל את הקור ואת הגשם ושואל בציניות איך אני תורמת למאמץ המלחמתי. אני לא דואגת לו אלא אכפת לי ממנו, אבל אני מוכנה להודות שהאכפתיות הזו קיבלה מעטפת רגישה בימים האלה. הוא צוחק איתי ומקניט אותי, אני אומרת לו שגם המדים המעוטרים דרגות לא עוזרים לכיעור שלו, הוא צוחק ומסנן משהו על הישבן שלי. הוא קורא לי "כוני" שזה קיצור של כונפה.

בכל אחת ואחד מאיתנו קיימת נקודת כינוס כזו המושכת ליציבות והיא מקור הביטחון והשקט. אפשר לקרוא לה קול פנימי ואפשר לקרוא לה -נשמה.


דברים משתנים; אנחנו, מערכות היחסים בחיינו וגם מצבים חברתיים ומדיניים. האמירה שהחיים דינאמיים משמעותה: פעם אחת שהכל זמני ופעם שנייה שהכל נמצא בתנועה. דברים לא נשארים אותו הדבר והם ישתנו מתוך בחירה מודעת או מתוך "דחיפה" מבחוץ. אבל הם תמיד יבואו מהקריאה הפנימית, בין אם זה קול שלא שמענו או שבחרנו לא לשמוע. דברים משתנים, לעיתים מתפרקים, לפעמים נשברים אך בדיוק כמו שאמרתי ל-"לוגי": כוס שנשברת תפסיק להיות כוס אבל היא תהפוך למשהו אחר, כי אנרגיה לא נגמרת ולא נעלמת היא פשוט משנה צורה.

מקומות ביפו

אני שולחת ל"קודקוד" תמונה להעלאת המורל, הוא מגיב בחיוך וקורא לי סקסית מאדר פאקר. הוא שולח תמונה שלו עמוס בציוד ועייף ואני קוראת לו כפרה שלי. הוא מספר איך הוא מרגיש ושואל גם עליי. "כוני" הוא כותב לי, ואני חווה את הקלות והפשטות בתקשורת הדדית ולא מתאמצת. בא לו הפוך טוב ואני הכנתי מכונת קפה שאקח איתי כשאסע לבקר. כשהכרנו, הוא שתה קפה עם שתי כפיות סוכר ואני העברתי אותו תהליך הדרגתי של הפחתה, היום הוא שותה בלי. הוא לא מאשר לי לבוא לשטח בינתיים אבל אני יודעת, לא- אני מרגישה שהוא היה רוצה שאגיע כבר עכשיו.


אני לא תומכת נלהבת של שימור הסטטוס קוו, לא הפנימי ולא החיצוני. בכלל, שימור של מצב קיים מתפרש אצלי כהיאחזות. אני לא מאמינה בשימור סטטי זה לא עוזר לי ואפילו משעמם אותי. עוגת הביסקוויטים הייתה עשירה ודחוסה מידי, טעימה אבל מוגזמת שהחלטתי לשים אותה במקפיא ולהתייחס אליה כאל גלידה. וכך טיילתי בין המטבח למרפסת, בין שאכטה חמה לביס קר. אולי הרעיון הוא לא לחזור למה שהיה ולמה שהיינו אלא ליצור משהו חדש מתוך הנתונים החדשים שהתגלו ועוד יתגלו בפנינו. השכונה שאני גרה בה שקטה בדרך כלל, היא גם הייתה שקטה במוצאי השבת הנוראית ההיא אבל היה זה שקט אחר. סיימתי את הג'וינט, נכנסתי הבייתה, עשיתי פיפי, סגרתי את התריס החשמלי כך שיישאר פתח לאוויר להיכנס והשארתי את הטלפון מחוץ לחדר. אולי כל הרעיון של שבר הוא ליצור סדק שדרכו יתגלה האור.




טיפים שיכולים לעזור להתמודדות עם המצב-

אנחנו שומרי הסף של התודעה ושל הלב שלנו- לכן אני ממליצה להוריד חשיפה לתכנים שרצים ברשתות וגם בטלוויזיה- באופן יזום ומודע לקחת הפסקות. הנטייה שלנו לצרוך ידע (כי ידע זה כוח😊) והתחושה הפיקטיבית של הביטחון שהוא נותן מסנדלת אותנו למעשה. החשיפה הלא מבוקרת לתכנים, סרטונים, צלילים ותמונות מחוררת לנו את התודעה וגם את הנפש.


נשימות- כן הפעולה האוטומטית והמובנת מאליה מבקשת תזכורת- נשימות עוזרות לנו להירגע, להחזיר אותנו לסנטר, לשחרר, לחזור למיקוד. יש כל מיני סוגי נשימות וסדרות נשימה, אני באופן אישי מתחילה בחמש עד שמונה נשימות מכניסה מהאף מוציאה מהפה (שחרור) ואז חמש עד שמונה נשימות מכניסה מהאף ומוציאה מהאף (החזרת מיקוד ושליטה).


לבלות עם אנשים שאנחנו מרגישים נעים ובטוח איתם


לאכול פחמימות שוות – אני הרי לוביסטית של בורקס גבינה כידוע ואכילה רגשית במצבים כאלה היא טבעית אז בואו נאפשר רגע


הליכות- פשוט ללכת. עם או בלי מוזיקה. עם או בלי חברים.


לכתוב- כתיבה אינטואיטיבית היא כתיבה משחררת ומנקה. עט ודף (אולי פתקים בטלפון) ופשוט לתת להכל לצאת לא מנוסח ולא מהודק. על הדף הזה אפשר להגיד הכל בדיוק כמו שזה.


זה בסדר להגיד את הדברים הקשים ביותר במרחב בטוח


לפנות למטפלות ומטפלים במידה ואתם מרגישים שאתם רוצים וצריכים ליווי צמוד יותר (מוזמנות ומוזמנים לפנות גם אליי)


להביע אהבה.

80 views0 comments

Comments


bottom of page