אני טווה סיפור אהבה בלתי אפשרי בדמיוני, כזה שיש בו שפמים ושמלות משי נשפכות על גוף מקומר. שהנרות בו דולקים וארומה של ויסקי מזדחלת אל הנחיריים

באחד הלילות, עת ניסיתי לשחרר את החרדה מחוסר היכולת שלי להירדם בנינוחות, שמעתי קולות שהגיעו מהדירה הצמודה. פתחתי את עיניי.

חוסר השקט עטף אותי בכל רגע; תחת זרם המים החמים במקלחת או באוננות לילה שנועדה לשגר אותי לשינה.

לאורך הזמן וברגעים מסוימים המקלחון היה המרחב השקט היחידי שלי, בו יכולתי לפרוק ולהתפרק, בין אם בדמעות או בליבידו.

הכמיהה שלי לזיונים מטורפים וארעיים נפגשת עם מציאות זוגית וחקירות פנים על הסיבות לרצות לתבל מרחבים. כאשר אני בוחרת לשחק קרוב לגבול אני יודעת

אני לא זוכרת מה עשינו, היא ואני, בוולנטיין בשנה שעברה. בטח אכלנו משהו וקנינו משהו והחלפנו מילים של אהבה כמיטב המסורת.