דקות ארוכות ביליתי תחת זרם המים, המוזיקה חדרה את האדים בחלל וגופי נע בהתאם. במשך כל זמן שהותי בתוך המקלחון הרגשתי שהיה איתי מישהו נוסף שזיין אותי בעוד פטמותיי או ישבני נגעו בקרמיקה הקרה. לא תמיד אני רודפת אחרי הגמירה; לא עם עצמי ולא עם עוד אחד, לפעמים הסצינה מסביב מלהיטה אותי מספיק ומייצרת חוויה אחרת של גוף חושק בעצמו או בגוף הנמצא איתו.
המים ירדו מלמעלה ופגשו בראשי, בפניי, בשדיי, בבטני, השתעשעו בין ירכיי וזלגו מטה עד כפות רגליי. החושים שלי מתחדדים כאשר אני מעושנת; כל צליל נשמע בחדות, כל מגע מורגש בעוצמה. המים הרותחים הכו בגופי בעוד נשימותיי הפכו עמוקות וכבדות. אני אוהבת להתקלח תחת השפעתו של העשב השוטה.
בהגמשת מרחב התנועה את מכפילה את מספר האפשרויות ואת מגוון החוויות. אנשים פונים אליי, גם אני פונה אליהם, לא תמיד זה למטרת מרחץ גופות, לפעמים זה למטרת שיחה מעניינת ומרתקת. אני לא יכולה לשלוט באחרים ובמה שהם מכוונים אליו, אני יודעת מה אני רוצה וזה בהכרח שם אותי במקום בו אני משרטטת את הגבולות שלי באופן ברור; פעם אחת עבור עצמי ופעם אחת עבור הצד השני.
לא עשיתי סקס יותר מחודש. אין לי טבלת ייאוש ואני לא מחפשת את זה באופן פעיל. אני יכולה להיות קלילה וספונטנית אך גם מתבודדת המסופקת מאוננות במקלחת. כאשר את מגדילה את מרחב התנועה את מרחיבה בהתאם את טווח הרגש. בשנה האחרונה למדתי שיש מנעד רחב ואינסופי לרגשות ולא לכולם יש לי הגדרה מדויקת. בכלל, בשנה הזו מצאתי את עצמי לא פעם ללא מילים; בשיחה עם אמא, בשיחה עם אישה, בשיחה עם עצמי.
אחרי המקלחת התבוננתי במראה ובחנתי את גופי; החזה שלי גדול באופן יחסי אך לא עומד וזקור, הבטן שלי נוכחת ועסיסית, עם הזרועות אף פעם לא ניהלתי רומן מלא אהבה. מזה הרבה זמן לא הלכתי את העיר כמו שאני אוהבת, זה לא ההסגר, זו אני.
ניגבתי טפח, טפח תוך שהסתכלתי על בבואתי. אני נמשכת לעצמי, יום יותר-יום פחות, אני מדברת עם עצמי בקול ומבקשת רגע לנשום בין כל המחשבות אשר רצות בראשי. לפעמים עצבות מתפשטת בתוכי, אני כבר לא נבהלת ממנה אלא נותנת לה מקום.
אני מגלגלת סיגריה.
עם הזמן השתפרתי ואני מגלגלת אותן טוב ומהיר יותר בכל פעם ועדיין, בהינתן אדם נוסף לידי, תמיד אעדיף שהוא יעסוק במלאכה. כבר התרגלתי לטבק סורר ברחבי הסלון ולכוסות מלוכלכות השוהות בכיור במהלך הלילה. במיטה, ברגעים שלפני ההירדמות, אני רצה עם התמונות בראשי עד הסוף המר או המאושר ואני חווה את הכל; את הכעס, את ההתעלות, את הבכי, את הנשיקות, את השיחות האימפוסליביות, את התרוקנות האוויר ונוכחת לדעת שהנה לא קרה לי כלום.
בתוך ארבעת הקירות אני מרגישה חופשיה לחלוטין, אני לא זוכרת שיש מגיפה משתקת בחוץ ובחוויה שלי המרחב גדל והתעצם וכך גם אני בתוכו. בדירה הזמנית ליד הפארק אני מעבירה את שעות הבוקר על החלון וגם את שעות הערב. מוזיקה-ג'וינט-קפה. במידת מה אני חוזרת על עצמי, חזרתיות שאינה מזיקה לי. אני מעריצה את היכולת שלי להיות לבד ולהרגיש במלאות.
לא תמיד אני יודעת לדייק במילים את מה שאני מרגישה. הפעולה המהירה להגדיר ולתחם היא ניסיון שווא לייצר ודאות, להרחיב את קנה הנשימה ולהרגיש בשליטה- הנה אני לא משתגעת. השינוי הוא בבחירה ברגעי ההשהייה, בבחירה פשוט להיות בתוך זה, בתוך רגע נתון אחד גם אם הוא לא ברור וערטילאי, גם אם הוא מרגיש כמו אלפי סכינים קטנות המפלחות את האיברים הפנימיים. האינטואיציה החזקה שלי נוטה להתערבב כאשר אני מעורבת רגשית, לכן לפעמים אני מתקשה ללכת אחריה כעיוורת, לכן אני מטילה ספק בידיעות ומייצרת עוד אפשרויות ועוד תרחישים כדי לא להיאחז, כדי לא לבסס רצון על סצינות הוליוודיות דביקות שיש בהן הכל פרט לנתונים האמיתיים בשטח.
אני רומנטית. אני יודעת.
אני מפחדת מההיאחזויות, גם את זה אני יודעת.
בסיגריה של אחרי אני מתיישבת על החלון ורוח קרירה של אביב מוזר מלטפת את גופי החשוף. השכן מהבניין ממול צופה עליי לפעמים, אני מרגישה את זה על אף שאף פעם לא הצלבנו מבטים. זה לא מפריע לי, אני לא נבהלת מזה, אולי אפילו קצת נהנת.