אני שוכבת לידה במיטה ומתבוננת עליה, מקשיבה בתשומת לב לקולות הנשימה המשתנים. לפני ששקענו בשינה שכבנו שוב. אני אוהבת את האופן בו גופה מגיב לגופי. חם מתחת לשמיכה, אני כמעט לא לבושה ורגליי משולבות ברגליה של האישה השוכבת לצידי. בתחילת הסיפור לא דמיינתי סצינות כאלה, נדמה כי אנחנו כותבות את התסריט המשותף שלנו בכל רגע נתון של נוכחות.
כשצעדתי לעבר דירתה בערב ההוא התרגשתי מאוד. זו הייתה הפעם הראשונה בה בילינו לילה ויום מלאים יחד ולפתע מצאתי את עצמי מהנדסת צעדים ומחשבת זמנים, מסדרת את השיער. לפעמים התרגשות מוציאה ממני מלאכותיות, אולי כי ישנה חשיפה אדירה כאשר אנחנו מתרגשים אבל מתרגשים באמת.
החוויה המשותפת עם האישה הזו, אשר בינתיים הסתובבה על צידה, מעמתת אותי מול חוויות קודמות בהן היו מעורבות נשים שונות ונעמה קצת אחרת. בשבת הכנו ארוחת צהרים, אני מפחדת משגרה במערכות יחסים, רציתי שהיא תזיין אותי על השיש במטבח אבל היא פרטית וביישנית והמטבח מקושט בחלונות הצצה. עכשיו אנחנו שוכבות אחת לצד השנייה וחם מתחת לשמיכה היה חם גם לפני. התשוקה בינינו משולבת באינטימיות וברגש היא לא רק טכנית ופיזית, בכל פעם שאנחנו מזדיינות או עושות אהבה מתחלפים רגשות הרבה יותר מתנוחות. לפעמים אנחנו קצת מסורבלות וזה מצחיק אותי, היא מצחיקה אותי. היא אותנטית ואני ריאלסטית פנטסטית כזו המוכנה להקריב הרבה עבור סצינה מושלמת עם פסקול ייעודי וכזו שלא מופיעה בה מברשת שיניים במיטה אלא אם כן היא רוטטת. היא מדובבת כמעט כל פעולה והכל מתגלגל לה מהלשון החוצה למעט מילות אהבה מבוססות.
בתחילת הסיפור בכלל לא ידעתי שיש סיפור.
אולי אנחנו הקלישאה הישנה והטובה זו האומרת שאהבה פשוט מגיעה מבלי שנשים לב. הלב שלי מתרחב בכל פעם שאני לידה ואין לי די מילים גבוהות כדי לנסח בדיוק מה אני מרגישה. אולי לעת עתה, גם לא צריך.
אני מריחה את הצוואר שלה וניחוח של קרם מהול במיצי גוף מדגדג את אפי. היא לא מתעוררת אבל עושה קולות. כשהיא הייתה מעליי, מחככת את איבריה באיבריי, הרגשתי את הגוף שלי בוער ומטח רגשות חזקים שלא הרגשתי הרבה מאוד זמן, שלא הרגשתי באופן הזה הרבה מאוד זמן, הכה בי מבפנים. הגל המיימי שטף את שתינו וגמרתי.
פעם הייתי גומרת מהר והרבה, לאחרונה אני שמה לב שאני גומרת לאט ועמוק. אין לי בעיה עם זה אולי להיפך, זה מרגיש מחובר יותר לנעמה של התקופה זו הלומדת מחדש מזו אהבה דרך חוויה הדדית אך לא לינארית, דרך כיווצים באיבר החם בין רגליה, דרך כיווצים בבטן ובלב.
בכל פעם שהיא הולכת אני הולכת גם כן, וכמו שהיא מפחדת כך גם אני. נדמה כי כאשר הלב מתרחב הפעולה האינסטינקטיבית היא להתכווץ ולהתנגד, לכן יש כאבים בבית החזה, הלב פיזית מבקש להתרחב ולפרוץ מהגבולות המוכרים ואנחנו לוחצים בחזרה.
היא לא תמיד נעלמת, לפעמים זה פשוט מי שהיא, ברגיל שלה מול עצמה; "מה שלומך? אני ממש בסדר.. רגיל"
מעולם לא הבנתי את המשמעות של "רגיל" וכיצד אדם עם תנודות רגשיות מגדיר את הרגיל הזה.
היא לא תמיד הולכת, אני תמיד חושבת שכן.
בפעם האחרונה שמציאות התערבבה עם פרשנות אישית שחררתי את זה בבכי, ישבתי עם כוס קפה במתחם נובורישי ונתתי לדמעות לרדת כמו שהן. הבטן כאבה לי, כאב לי גם הלב. בהקרנה הפרטית אצלי בראש הגיבורה שחררה עוד קצת ובתמורה נשארה עומדת לבדה באמצע הכביש בגשם.
אחרי חילופי מילים ותרגול נשימות בחרתי להתנתק מהפרשנות האוטומטית ולבחור בכאן ועכשיו. אני בוחרת בה, גם כשאני בוכה, גם כשאני מתמודדת מול חדש, אחר ושונה. אני בוחרת בה על כל מי שהיא וכפי שהיא ברגע הנוכחי הזה בחייה ובחיי- אז הבאתי את "הביחד" משפט עם מספר מילים מדויק הרחיב לי את הנשמה והכיווץ שהחזיק אותי לאורך כל היממה קודם , נעלם.
אני מתקרבת אליה ומצמידה את ישבנה אליי.
כבר כמה חודשים שאנחנו משחקות יחד על אותו המגרש, לפעמים באישית לוחצת ולפעמים בטיים אאוט. לזמן הלינארי אין משמעות אמיתית, לא באופן כללי ולא באופן ספציפי; לא כאשר אנחנו בדממה ולא כאשר אנחנו מבלות יחד שעות על גבי שעות נעות בין ריאליזם לפנטזיה, בין פיזור מילולי למגע, בין הירדמות רגעית לשנת לילה.
כאשר הלב מתרחב הוא יוצר מרחב חדש ואני חווה את עצמי בתוכו במצבי צבירה שונים, משחקת עם היסודות; לפעמים אני עמוד אש ולפעמים סח'לה מיימי רגשני ופחדן. ממה אני מפחדת בעצם? אני מתנסה ברגשות חדשים, בדרך עם מקצבים שונים וכזו הנעדרת התאמה לכל מה שכולם עאלק בטוחים שהם יודעים ומכירים.
כמה עמודים אל תוך הסיפור בחרתי להיכנס לחוויה שלא הכרתי עד כה עם אישה שהנשמה שלי הצעידה אותי אל תוך בית הקפה בו היא עובדת ומיקמה אותי לצידה. אני רוצה לשכב איתה כל הזמן, לפעמים כדי לבדוק דופק לעצמי, לה ולנו. אני עדיין שמה משקל עודף על סקס, מסתבר.
ברגעי פחד רגשיים אני מעלה את השיח המיני הבטוח, היא קראה לזה "הכנות" כי בזמן שאני משחקת על הבמה שלי, היא צופה בי. אני רוצה לוותר על זה; על הרצון להחליף משהו אחד באחר, על הניסיון לבסס ביטחון בדרכים שאני כבר מכירה וזו הרי חוויה שאני לא מכירה.
מול האישה הזו, הצועדת יחד איתי, אני מרגישה חשופה רגשית כפי שלא הייתי הרבה זמן. היא שוות ערך אליי, אין יותר או פחות יש שונה ואחרת. המידע אשר ברשותי מבוסס על תקופות זמן ומערכות יחסים אחרות וגם על נעמה שהייתה אחרת, אולי בין כל היתר זהו עוד שלב בהכרה האותנטית של השינוי. אני סומכת על עצמי במרחבים פתוחים ולא מוכרים, הייתי רוצה לסמוך על עצמי קצת יותר.
היא רואה תמונות עתידיות שלנו; פעם אחת אני איתה בוואן ופעם אחרת בהופעה של אגדת פופ. אני נמצאת בכאן ועכשיו, ביום הזה וביום למחרת כי אני עוד בונה את האמון והביטחון, אבל השקט הפנימי, זה המלווה אותי מהרגע הראשון עוד לפני שהיו מילים ברורות, הוא יודע את מה ששתי הנשים יודעות ומבטאות כל אחת בדרך שלה.
ברגעים בהם היא רוצה לתרגם רגש למילים ולא מצליחה, היא לובשת מבט סמוק, מחויך וקצת ביישני על פניה. אני אוהבת את המבט הזה, אני אוהבת אותה. בחלק הזה של הסיפור אני מרגישה את ההתאהבות ומעכלת אותה יותר, אולי כי גם היא בוחרת בי, אולי כי אני פחות מפחדת על הלב שלי, אולי כי הוא מתרחב יותר ויותר.
היא מלמלת מתוך שינה, אני מקשיבה לה ולומדת אותה ואז חוזרת לעצמי. היא שוכבת על גבה צמודה אליי, אני מניחה לה יד על הבטן.
בחוויה הזו אין משמעות לתצורות הארציות אבל ישנה משמעות למימוש; הרגשי, המחשבתי והמיני. ה"אני" הפנטסטית מוכנה לעשות הכל עבור הסצינה המושלמת אבל ה-"אני" המודעת מתפלשת באותנטיות גם כאשר זו מגיעה דרך השתיקות.
דעות מבחוץ הולכות לאורך ההיגיון הישר והכולל שגם אני מתעמתת איתו כי הוא מבוסס על מה שאני מכירה ויש דברים בתוכי שאני עוד בוחנת. התשוקה הבוערת היא הכוח המניע שלי; אני רוצה ללמוד דברים חדשים וגם שיקרעו ממני את הבגדים ישכיבו אותי על המיטה וירדו לי.
אני רוצה זמן עם עצמי וגם זמן ביחד, אחת על השנייה.
אני רוצה שיח אותנטי ושיח רומנטי.
בתוך מרווחי השתיקה הבטן שלי מתכווצת, היא מביאה ניחוח חדש ואני מפחדת מניחוחות ישנים.
אני חודרת אליה כמו גבר עם זקפה אימתנית. עומד לי עליה. בתוך הזכריות הזו אני יודעת להתנהל ולפעמים חוששת שאותה הזכריות מטשטשת את האישה שאני; זו הרוצה שיחזרו אחריה, ירגשו אותה ויפתיעו אותה.
בעבר, הייתי רוצה שיבינו אותי מבלי שאצטרך לדבר. המילים שהן הכוח הכי חזק שלי, היו נבלעות בתוך הפחדים המהותיים אשר שכנו בתוכי. היא אמרה: "את יודעת לבטא את עצמך, את מה שאת מרגישה ומה בדיוק את רוצה" ואני, בעודי צופה על הנוף המתחלף בנסיעה, חשבתי שיש לי עוד עבודה לעשות.
ה-"אני" הפנטסטית הייתה עושה הכל למען הסצינה המושלמת; שתי נשים משלימות את הנשימות האחת של השנייה לצלילי שיר מדויק. במימוש האותנטי אותה פנטסטית הרגישה שהיא משלמת מחיר. במרדף להשיג את הסצינה ההוליוודית הדביקה, לא פעם ברחתי מהמימוש הארצי ונשארתי עם הפנטזיות המושלמות מידי ובכך שמתי לעצמי רגל.
היא אמרה שאין לה ניסיון במערכות יחסים. הפעם האחרונה שאני הייתי באחת הייתה לפני ארבע שנים. מאז עברתי כמה גלגולים בגוף ובנפש ובשנה האחרונה גם הנשמה שלי החלה תופסת מקום רחב ונוכח יותר בתא הקברניט.
ברגעים מסוימים אני מפחדת מהשחרור הזה, מפחדת שלא אשים לב לגבול בין שחרור והתמסרות רגשית לבין הרצונות העצמאיים שלי. אולי זו הסיבה שזימנתי לחיי את האישה והבנדנה; כדי לנפץ דברים שאני יודעת, כדי לנתק עוד חבלי היאחזות, כדי שכל הדיבורים על "השינוי" יינעצו עמוק בבשרי.
בבוקר היא תכין לי קפה ואז עוד אחד כי היא כבר מכירה את השטיקים שלי, לפחות את חלקם. ויש לנו זמן; זמן לחוות, לגלות וליצור משהו חדש עבור כל אחת. אני מזדיינת איתה לפעמים אבל תמיד עושה איתה אהבה. "שימי לי יד על הפה" אני אוהבת אגרסיביות והיא אישה עדינה. בסוף, אני אוהבת לגמור כשהיא מעליי, כאשר אני מרגישה את משקל גופה על גופי עת היא מצמידה את איברה לאיברי. אני אוהבת שהיא מסתכלת עליי ברגע בו גומרת.
כשהלב מתרחב כואב פיזית בבית החזה.
כאשר היא לקחה את הזמן היא העניקה לי זמן גם כן. אני אוהבת מהיר ואינטנסיבי, לפחות אהבתי, לפחות פעם זה סימל עבורי משהו.
ולאט ולא ברור?
והדדי ולא רגיל?
וכאן ועכשיו מבלי לתכנן רחוק מידי?
וכאן ועכשיו ללא תמונה או רעיון המכסים כל רגע בהווה וחונקים אותו עד שהוא מאבד מקיסמו?
עם כל עמוד בסיפור מתווספים מימדים חדשים של הבנות ורגשות, מתגבשת אינטימיות קוגניטיבית ורגשית בין שתי הגיבורות. לפעמים זה מרגיש כמו הפרולוג, אפילו לא פרק א. היא מפחדת לרגעים וגם אני, וכל אחת מתמודדת באופן שונה עם הפחד.
אני נרדמת, חם מתחת לשמיכה, היה חם גם לפני.