אלו לילות אחרונים בדירתי הזמנית בתל אביב, שלושה חודשים עברו מאז נכנסתי לתוך הדירה הזו אשר שימשה כבית. עונת הנדודים שלי נמשכת. גופי לח תחת המגבת בעוד לורן היל שרה בצרפתית ברקע. אני צוחקת על ה-"ר" האמריקאית שאינה נכנעת למבטא הצרפתי המתקשה שלה ושואפת מהסיגריה את השאכטה האחרונה.
בין ערב ליל הסדר לערב הזה עברתי מספר חוויות אשר השפיעו עליי, על גופי ועל מחשבותיי.
בין השחרור מעבדות ליום העצמאות, עברתי טלטלות במתח גבוה ובתקופה הזו, בה בחרתי לעצמי חווית נוכחות מלאה בכל דבר, המערכת הפנימית והמערכת הפיזית שלי מתכתבות ומשלימות. רגעי הריצוץ ההם הותירו אותי ערומה מול עצמי, צלילים מוכרים מהעבר הרחוק חזרו להתנגן והם בעיקר צורמים לי באוזן.
מבעד לדמעות שזלגו מעיניי, גדולות ומלוחות, לא ערערתי על עצמי אף לא לרגע. נעמה של היום עברה דרך ארוכה כואבת ומזככת, מלחמת עצמאות, אם תרצו, במסגרתה ניפצה את כל מה שהיא ידעה על עצמה ועל סובביה ועל העולם ומתוך זה צמחה חזקה ויציבה.
אבל התפתחות היא תהליך, ואחרי כל שלב יש, ובכן, שלב נוסף מאתגר יותר. התפתחות היא תהליך ואת המלחמה סיימתי מזמן. כעת אני מתהלכת בדרכי ואת הדרך הזו אני מנסחת במתאם למי שאני גם ברגעים בהם עליי לייצר פעולות קיצוניות לכאורה.
במהות שלי אני עצמאית, גם בשנים בהן ריציתי את הקונבנציות החברתיות והמשפחתיות, עדיין נדף ממני ריח של חריגה, עדיין משהו בי אותת שאני שונה ואחרת. הביטוי המלא לאותם קווי אופי ומחשבה תפס תאוצה בשנים האחרונות וכאמור יצר חיכוכים רבים ביני לבין האנשים סביבי; חברים, מאהבות, משפחה.
אני כל מה שאמא שלי לא רצתה שאהיה;
לא ממש סטרייטית
לא ממש מצטיינת דיקן
לא ממש רוצה ילדים
לא ממש "אל -סם"
לא ממש עולה בקנה אחד עם כל מה שעוזר לבת אדם לישון בשקט.
במהות שלי אני האנטי תיזה לפוליטקלי קורקט; גדולה, קולנית ודעתנית.
שנים רבות עברו עד שהשלמתי וקיבלתי מאהבה והדהוד אמיתי את מי שאני. זו איננה התפשרות ובטח שלא ברירת מחדל, זוהי חדוות הגילוי והקבלה במלואן.
חוויות חיי ממשיכות לתמוך באופיי האמיתי ומלמדות אותי, לעיתים ברכות, לעיתים בשבר, כיצד לשמור על המהות הפנימית העצמאית שלי; זו המנטרלת את הצורך באישורים מבחוץ, זו אשר אוהבת את עצמה בשלמות, זו המבטלת אחיזות ושוחטת פרות קדושות בבוטות, במילים חדות ובדמעות.
אני כל מה שהחברה מסתכלת עליו כמה פעמים לפני שהיא מבינה על מה מדובר וכמעט תמיד היא קודם בולעת את הרוק.
קריר ואני עודני במגבת מדליקה סיגריה נוספת ומרגישה את הדמעות עולות שוב. אני מנקזת מתוכי הרבה מים, לא בכיתי כך כבר כמה שנים. בשניות הראשונות, בהן נשמתי נעתקה והדמעות החלו מתפרצות מתוכי, נבהלתי, וברגע אחרי בחרתי להתמסר לזה, לביטוי הפשוט של הפגיעות, לניקוי הזה שהוא עמוק הרבה יותר.
בתוך האינרציה של החיים אנחנו שוכחים לפעמים שהעצמאות שלנו אינה תלויה בדבר ובאף אחד ובדיוק כמו החופש, היא ידיעה פנימית. בתרבות בה מנסים להפוך את כולנו לפרודוקטים של אותו פס הייצור, עם אותן המחשבות ואותן השאיפות ואותם הרצונות (שהם בעיקר חיצוניים או תוצר של השפעות חיצוניות) עלינו להזכיר לעצמנו בכל רגע נתון שאנחנו ישויות עצמאיות בעולם הזה ושהעצמאות הזו אינה תוצר של כסף או הגדרות.
כסף אינו מעניק עצמאות, לא אמיתית לפחות, בת אדם יכולה להיות מיליונרית אך עדיין דמות מרצה, בן אדם יכול לשחות בים של טייטלים מפוצצים ועדיין לפעול כדי שמישהו או משהו יאהב אותו.
ברוב הזמן אני בטוחה ויודעת שכסף מייצר בדיוק את ההפך; תלות, אחיזה ופחד קיומי שהוא ייעלם יום אחד. הגדרות אינן יוצרות עצמאות כי אם גידור של המרחב החופשי בו אנחנו יכולים לבוא לידי ביטוי בדרך האינדיבידואלית והייחודית לנו.
פיירוז שרה ברקע, קולה מושך אותי פנימה ואני שוקעת בתוך המחשבות, שוכחת לאפר וכמעט מפילה את הלכלוך האפור על המגבת הלבנה.
אז מהי עצמאות?
אם לא הבחירה החופשית להיות מי שאני ולהעניק לעצמי את התוקף להיות כל מה שארצה בכל רגע נתון?
אז מהי עצמאות?
לפעמים היא גם לבדות אבל לא כזו המייצרת ריקנות כי אם ההיפך, כזו המשרתת את הדיוק והביטחון הפנימי.
ואני לבד לפעמים אבל אני לא מפחדת, ואני בוכה בתקופה האחרונה, הרבה יותר משבכיתי בשנים האחרונות ואני לא עוצרת את זה, ואני מי שאני בזכות הבחירות העצמאיות שלי ואני אהבה.