ועכשיו היא כאן

ביום בו נפרדנו היא שכבה על הספה, מבקשת בלי מילים להתעכב. הושטתי לה יד וביקשתי ממנה להצטרף אליי, "כל מה שנחליט היום ייעשה מאהבה" אמרתי. היא אחזה בידי, התרוממה ממקומה והלכה יחד איתי למרפסת.

ידעתי מה אני רוצה להגיד, ידעתי שאני רוצה שנישאר ונילחם ונתמודד, ידעתי שאנחנו יכולות ומסוגלות, אך בעוד אני הייתי מדוייקת ורהוטה, מולי עמדו אלפי חלקיקים חרדתיים ותזזתיים שהרכיבו דמות מעורערת ולא יציבה, שלא הצליחה לדבר במשפטים שלמים, לא הצליחה לנשום, לא הצליחה להישיר אליי מבט.  אילו יכולתי להציל אותה באותו הרגע ממה שרק בעיניה היה הגרוע מכל הייתי עושה זאת, אבל כבר הבנתי לאן זה הולך וכבר הבנתי שאין לי שליטה על הכל, גם לא עליה, ואפילו שיש לי את המילים הנכונות, החיבוק הנכון והכוח, אני לא יכולה לעשות כלום. יכולתי למנוע מעצמי להיכנס למערבולת שהיא הייתה בה, ולקוות עבורה שתיקח כמה צעדים אחורה מפי התהום שעמדה מעליה.

זו הרגשה נוראית לראות את האדם שאתה אוהב קורס לתוך עצמו ולא מצליח לג'נגל בין כל מה שקורה, זו הרגשה איומה לשמוע אותו אומר שלא טוב לו במקום שלו, שהוא המקום שלכם, לשמוע שהוא עייף ושאין לו כוח. דקה אחרי שהיא יצאה מהבית אני בכיתי במיטה ולא הפסקתי לבכות שבוע.

אך אחרי שבוע לא בכיתי כל יום, אחרי שבוע בכיתי לרגעים, אחרי שבוע וחצי כבר נרדמתי כמעט לילה שלם, אחרי שבועיים כבר התחלתי לפנטז על אנשים אחרים כשנגעתי בעצמי. קלישאתי ככל שיהיה, הזמן באמת עשה את שלו. מידי יום חשבתי עליה, אבל חשבתי פחות, מידי יום אהבתי אותה, היו ימים שאהבתי פחות, תוכניות החלו להתגבש בלעדיה, הראש החל מתארגן לקראת הפרדה סופית של חיינו ובעוד הלב שלי רצה להיאחז הוא הבין שאין לו כעת ברירה, כרגע הוא בלעדיה, בלי הריח שלה, בלי הצחוק שלה, בלי האהבה שלה. 

"הזמן עושה את שלו" הוא מנגנון הישרדותי שתחילה הפחיד אותי, לא יכולתי לדמיין את עצמי שוכחת אותה, לא יכולתי לדמיין אותנו נפגשות בעוד שנה ברחוב ואומרות שלום כאילו לא היינו דיירות קבע אחת בליבה של השנייה, כאילו לא חלקנו חיים, לא יכולתי לדמיין אותנו כזיכרון עמום שכמו הגלים בא והולך ומשאיר קצף.

שלושה וחצי שבועות עברו מאז אותו הבוקר בו יצאה מהבית, זמן בו בדקתי את עצמי, בדקתי אותה,בדקתי אותנו. שלושה וחצי שבועות עברו עד שהיא הגיעה אליי ונשמה לידי, הישירה אליי מבט ודיברה אמת צרופה במשפטים שלמים.

כשהתיישבה מולי דופק ליבי החל מאיץ, ידעתי שאני אוהבת אותה, ידעתי שאני רוצה אותה, אך גם ידעתי איך אני רוצה שהדברים ייקרו. "הזמן עושה את שלו" זו קלישאה איומה אך מוכחת, עם הזמן האוויר נכנס ונושמים טוב יותר, ועושים בחירות מדוייקות יותר. ידעתי שאני לא רוצה שנחזור רק מתוך אהבה וגעגוע, רק מתוך ההרגל של להיות יחד, רק מתוך הפחד של הלבד, רק מחוסר הכוח לפרק בית. ידעתי שיש משהו אחר שאני רוצה לראות ולשמוע ממנה. שאיני חפצה בערימת חלקיקים חרדתיים אלא באישה המבינה את עצמה,מבינה אותי ולוקחת אחריות.

היא דיברה ואני הקשבתי למילותיה אשר נאמרו בקול ולמילותיה ששהו בין השורות, היא ישבה זקופה,דיברה ברהיטות, ידעה בדיוק מה היא אומרת, מה היא מבקשת ומה היא לוקחת על עצמה. שלושה שבועות וחצי עברו מאז שנפרדנו, שלושה וחצי שבועות ועכשיו היא כאן.