אחת בלילה. את הטלוויזיה כיביתי לפני שעה ואני עוד ערה. זו תקופה כזו שאני לא נרדמת בקלות, מחשבות חורשות את ראשי, הלוך ושוב. אין דבר נורא יותר מלראות את הספרות מתחלפות בשעון. אני נאבקת ברצון שלי לצאת לעשן, אני מעשנת הרבה יותר משאני רגילה בחצי השנה האחרונה. אולי זה כי "האני האומן" קיבלה יותר מקום והיא סוג של פירומנית שאוהבת לטבוע בעשן.
אני פותחת את הטלפון ומסתכלת על כל ההצעות שזרמו אליי מכל מיני רשתות חברתיות; את ההצעה לקפה או לבירה או לסקס או לשיחה. אני נהנית כשמתחילים איתי, אני נהנית שמחזרים אחריי והיום אני גם נהנית להיות יותר פאסיבית.
כשהוא התחיל איתי לפני כמה חודשים זה הצחיק אותי בעיקר, כי מה לי ולו? אבל זה קרה, דייט אחד ועוד אחד וסקס וגם הדממות בתקשורת שבהתחלה היו משעשעות ואחר כך היו מגוחכות. הגבר שהגיע והדליק את האור לא נשאר הרבה זמן ולא ביססנו שום דבר רציני. הפלירט הקצר היה חמוד, בדיוק כמוהו ולא יותר מזה. אבל לכל מפגש בחיינו יש משמעות שהיא לאו דווקא טמונה בהתקיימות משותפת, לפעמים זו החוויה הרגעית שמעוררת בנו משהו שעד כה היה בתרדמת.
לסביבה הפיזית יש השפעה עלינו וגם על הרצונות שלנו וברגעים בהם את מוצאת את עצמך גלגל חמישי בין שני זוגות מתלטפים ומתחבקים, בא לך לחוות את זה גם; את הנשיקות הקטנות, את החיבוק ואת המריבות הקולניות, את התכנון המשותף ואת השינה שהיא לא באלכסון. אבל רגע אחד אחרי את מבינה שאת לא ממש מוכנה והחוויה הארצית שלך היא של לבד, אך היא לא בהכרח של בדידות.
ההכרה הזו הכתה בי כשהייתי בטוחה שאני רוצה זוגיות ועל אף ההצעות והחיזורים לא התמלאתי בחשק ולא קידמתי דבר. פתאום קלטתי שעברתי שינוי מהותי בשנה שחלפה, שחוויתי אותו תוך כדי תנועה ושיש בי מקום שרוצה לעצור שנייה ולנשום את זה. לעצור שנייה ולהיות בהתבוננות פנימית מבלי לזוז יותר מידי, מבלי לפעול יותר מידי.
במשך יותר משנה נפרצו כל גבולות הגזרה וההגדרות ששירתו אותי עד לאותה נקודה מסוימת; הייתי בת הזוג של, העוזרת של, השכנה של, החברה של... ניפצתי הרבה דברים והנה עכשיו, אני לומדת להכיר את עצמי מחדש. זה מקסים ודורש אורך רוח ונשימות עמוקות. כשאת אחרת גם מערכות היחסים בחייך משתנות, את כבר לא מביאה לשולחן את אותם הדברים שהבאת עד כה, את כבר לא מגיבה אותו הדבר, את לא רוצה את אותו הדבר.
ישנה חשיבות לעצירות המתודיות הללו, כשאת עוצרת ובודקת עם עצמך מה בדיוק את רוצה, והאם הרצונות האלה שאת מדקלמת בקול תואמים את מי שהיית או מי שאת היום? אני מתרגלת נוכחות ברגע מבלי לחשוב על הבא אחריו, מבלי להטביע את עצמי בשיפוטיות או ביקורתיות. מתרגלת כיצד להיות נאמנה לתחושה גם אם היא גורמת לי להיסחב במיטה בבוקר ולרצות לישון חצי יום. לפעמים אני עייפה מכדי להכיל את הכל, לפעמים אני מתפתחת מתוך הפאסיביות העצמית שלי.
לא פעם אנחנו נעקרים מההביטאט הידוע והמוכר ואז נדרשים להקים אחד חדש. בזמן שהכל גועש ורועש אנחנו הציר, אנחנו ספקי השקט, אנחנו אלו המכתיבים את קצב הנשימה. כעת במרחב הפתוח שיצרתי עבור עצמי, אני לומדת ליצור גבולות גזרה חדשים וגמישים, כאלה התואמים את המידה החדשה שלי, זו שעוד מדייקת את עצמה ואני מדייקת אותה, אותי.