הייתה זו שעת לילה מאוחרת, נכנסתי למיטה והדופק שלי החל מאיץ, הבטתי סביבי, מנסה לנשום עמוק, להכניס אוויר. על עורי רפרפה זיעה קרה. מנטרתי לעצמי שהכול בסדר, התחלתי למנות את כל מה שיש לי, שאני יודעת שקיים, יש לי בית, יש לי בת זוג, יש לנו כלבה, יש לי עבודה, יש לי חברים. ככל שמניתי את הדברים החרדה התעמקה והתחדדה בניגוד מושלם למה שציפיתי.
לפני מספר חודשים חוויתי חרדת נטישה, ובעד שרובנו חווים אותה בהקשר של איבוד הורים או אהבה או אדם קרוב כזה או אחר, אני חוויתי חרדת נטישה מתצורת החיים שלי, כשהכול היה כביכול במקום. וכשהכול לכאורה במקום, יש בנו משהו שרוצה להיאחז. להיאחז בעבודה, להיאחז בבית, להיאחז באהבה, להיאחז בחברות על אף שאינה משרתת אותנו עוד. היום אני יודעת שאותו התקף חרדה היה סימן לבאות.
יומיים לפני שפיטרו אותי היא עמדה לידי במטבח ואמרה - "הלוואי שהחיים שלנו יישארו ככה, הכול פשוט טוב". באותו הרגע ידעתי שמשהו עתיד לקרות. וכמו תמיד, אצלי הכל קורה ומהר. מאותו הרגע במטבח ועד הרגע הזה בו אני כותבת את המילים הללו, עברו ארבעה חודשים והשתנו אינספור דברים בחיי שניפצו את כל מה שהיה "פשוט טוב". רגעים שהוציאו אותי מאזור הנוחות שלי והכריחו אותי לעמוד מול עצמי קודם כל ומול הפחדים שלי ומול הרעיונות המשוגעים שלי ומול האהבה העצמית שלי.
בתקופה הזו עומדת במרכז חוויית האובדן: אובדן עבודה, אובדן זוגיות ואהבה גדולה, אובדן של אמונות שחשבתי אותן נכונות, אובדן של תקיעות מחשבתית, אובדן של חברת ילדות ואחות בנפש שנפטרה מהר מדי ומוקדם מדי. אובדן האחיזה.
חוויית האובדן היא חווייה עמוקה ויש לה ספקטרום רחב, לאבד משהו או מישהו בהכרח יוצר אצלך רגע של עצירה, של התאפסות, של ניעור והתנערות. והיא לא פשוטה, החוויה הזו, יש בה את העצב שלה והכאב שלה. היא חובטת בך מכל כיוון, היא משתקת אותך לרגעים ואחר כך מניעה אותך קדימה, היא מפרקת אותך לרסיסים ועותקת את נשמתך לא פעם. היא מותירה אותך חשופה ומציפה את הכול. ובתוך הגלים, בעין הסערה, קיימת ההבנה הכמעט אבסורדית, שכנראה דבר שאינו משרת יותר, בכללתו או בתצורתו הנוכחית, עליו להשתנות או להיעלם.
ומה איתי? במקום בו אני עומדת אני מונה את כל הדברים חסרי הוודאות בחיי: זוגיות, קריירה, עבודה, בית. יכולתי להילחם בסערה, להילחם בגלים, להילחם בתנועות החדות, ליצור כובד שימשוך אותי מטה. אבל אני נכנסתי לתוכה ואני בוחרת לתת לה לסחוף אותי, אני מרפה את כל הגוף והנפש ונותנת ליקום לעשות את שלו בביטחון מלא, כי אני יודעת שהכול בסדר, אני יודעת שאני בסדר. אני בסדר.