במדרכות ניו יורק // ניו יורק

שש בוקר, בחצי הכדור השני זהו אמצע היום, אבל ניו יורק רק מתעוררת. אני מתבוננת על הרחוב השקט שיתמלא עוד מעט במכוניות ובאורות מהבהבים. אלו הרגעים הבודדים בהם העיר הזו שקטה ובאופן הולם אלו הרגעים אשר נוסכים בי רוגע בלתי מוסבר.

אני מתיישבת מול החלון ומסתכלת אל הבחוץ. בתוך חדר המלון שלי חם ונעים, אני לא לובשת דבר פרט לתחתונים לבנים וסוויטשירט, בעוד שברחוב הקר מתהלכים אנשים עמוסי שכבות. בפעם האחרונה שלי כאן מזג האוויר היה אחר ואני הייתי בסטטוס אחר. המוח שלנו צורב ריחות ותמונות, משייך אותם לתחושות ורגשות ומציף זכרונות. כך בכל פעם שנריח עוגת שוקולד נזכר ביום ההולדת שלנו בגן, כך נעצור בכל פעם שמשב רוח יעלה באפינו בושם של אישה שחלקה את יצוענו, כך אעצר לשנייה כשאעבור בפינת הרחוב בו היה המלון שלנו.

בפעם הקודמת התהלכתי על מדרכותיה של העיר, מאוהבת וזוהרת בדיוק כמו שלטי הניאון המקשטים את הטיימס סקוור. היום אני פה לבד, מתעטפת שכבות, שכבות של בגדים אשר מגינות עליי מפני הקור, אבל בתוכי אני נטולת מגננות. זוהי תקופה בחיי בה אני מרגישה חשופה כפי שמעולם לא הייתי, ולא רק בגלל שמילותיי ורגשותיי ממלאים את דפי הרשת, אלא בעיקר כי ביני לבין עצמי מתנהל שיח אחר, נקי ואמיתי יותר, כזה המאפשר לי לחוות את המתרחש בחיי באופן שונה.

ביומי הראשון התיישבתי בבסיטרו צרפתי ברחוב ספרינג, עת התענגתי על מרק הבצל המפורסם והלוהט, ניגשה אליי המלצרית והציעה לי כוס יין מבעבע; "זוהי מחווה שלנו לסועדים בגפם" אמרה לי בחיוך ואני צחקתי בתגובה, ולא כי כוס הפינו נואר ששתיתי השפיעה עלי, אלא כי זה מצחיק שהתרבות שלנו עדיין לא חיה בשלום עם אנשים הסועדים לבדם.

הסתכלתי על יושבי המסעדה, לוגמים מכוסות היין, מנגבים את קצוות פיהם במפיות, משוחחים עם האנשים עימם חלקו את השולחן. הסתכלתי עליהם והתפשטה על כולי תחושת שייכות שאינה קשורה לאף מקום ולאף אחד אלא רק למי שאני.

חווית הלבד מתפרשת לעתים כבדידות, על אף שאלו שתי חוויות שונות לחלוטין והמקור של כל אחת מהן טמון בחברות הטובה שלנו עם ה"אני", זה שנותן את הקונטרה הטובה ביותר, זה המאתגר אותנו בשאילת שאלות נוקבות שאינן מסתכמות בכן או לא. זה שרוצה שנכיר את עצמנו יותר, זה שיודע שהכל יהיה בסדר לו רק נתמסר, נדייק ונתפתח.

המסותת אמר שקשה לו להיות "ממש לבד" שזה קצת מצחיק בהתחשב בעובדה שאותו מסותת אמר שאין לו בעיה עם שתיקות. בלבד יש שקט, בלבד קל יותר לשתוק. אבל בלבד האמיתי והמדויק נדרשת בטן חזקה ולא בטן מחזיקה ומדחיקה וזאת על מנת שנוכל ליהנות ממנו באמת, וזה כדי שבשעות בהן אנחנו רק עם עצמנו, נתמלא בחוויה שהיא בעיקרה פנימית ובבסיסה לא מאיימת, גם כשהשדים מתדפקים על הדלת.

השעה כבר שבע, אני נושמת נשימה עמוקה ומתמלאת ברומנטיקה עת אני צופה על ניו יורק משילה רסיסי לילה אחרונים. נדרשת בטן חזקה ושקטה כדי ליהנות מהלבד ונשימות עמוקות כדי לספוח לתוכינו כל רגע ורגע.

בוקר טוב.