הנורה הירוקה לא הבהבה, מה שאומר שלא קיבלתי הודעה, לא רגילה ולא וואטסאפ ולא מייל ולא דואר יונים. הנורה לא הבהבה ואני הבנתי שזה הסוף, לא תחילתו של הסוף, כי אם הקץ בפני עצמו. ואיזה קטע שזה הסוף של משהו שעוד היה ממש בהתחלה. אבל ככה זה, לפעמים פרידות באות בצורה מתוכננת ולפעמים בהפתעה, לפעמים לוקח להן זמן ולפעמים הן מהירות, אולי מהירות מדי.
פעם, ולא פעם אחת, קראו לי מלכת הקרח ורק בגלל שבעת פרידה נתתי עדיפות משמעותית לראש שלי לנהל את העניינים ונמנעתי מלשכור מקהלת מקוננות שתבואנה ותלכנה אחריי מגשדרות ומכות את פניהן. כזו אני, במקום בו המים גועשים אני מכניסה אוויר. העובדה שאני נמנעת מיצירת דרמות, שהן בעיניי מיותרות, לא סותרת את הכאב והעצב, לא מונעת ממני להתאבל על מה שאבד.
מלכת הקרח מנסחת פרידות ברהיטות, לא כי נהרות של אהבה ועצב לא שוטפים אותה, אלא כדי לייצר ודאות יחסית ברגע הנוכחי. לאבד ולהרפות אלו הן פעולות הכרוכות בכאב אך לא בצער. אנחנו אוהבים סופים הוליוודים דביקים אך גם פרידות הוליוודיות, כאלה שנגמרות בדרמה גדולה ובטריקות דלת, כאלה שיש בהן דמעות רבות ובקשות ותחנונים ושכנועים. כאלה שמותחות את ליבנו כמו גומי אלסטי במיוחד. ואחר כך מה? לא כל פרידה היא היפרדות. לפעמים פרידה היא דווקא איחוד.
הנורה הירוקה לא הבהבה, השעה כבר הייתה ארבע לפנות בוקר, היינו אני וארבעה קירות, והבית הזה שנראה בדיוק אותו הדבר אבל מרגיש אחרת לגמרי. באנגלית הם מבדילים בין house ל־home, בין ארבעה קירות לבית עם לב פועם. השעה הפכה חמש, הקירות לא זזו ממקומם, האמת היא שגם אני לא. הבחירה להכניס רכות לתוך הסיטואציה שוברת הלב הזו הייתה בחירה מודעת עם השלכות ברורות, הכל יוצא החוצה, נשפך, נוזל ומטפטף.
הכול קורה בו זמנית, גלים של עצב ואחר כך כעס, גלים של הבנה ואחר כך אינספור שאלות. ורק אני עומדת באמצע של הכול, מנסה לשמור על יציבות, לא לדרוך במקום, לשמור על תנועה, להבין שכל זה חלק ממשהו גדול יותר, אולי ביני לבינה ואולי בנפרד, אולי בעתיד משותף ואולי כל אחת לבד. ההתמסרות היא בהודאה הפשוטה שאין לי מושג, אני לא יודעץ מה יהיה, כל יום מביא עמו משהו חדש.
זה לא מרגיע מישהי חולת שליטה כמוני, שיודעת לנהל פרויקטים, לצפות השלכות, לטפל בבלת"מים. זה לא קל אבל זו הברירה הטובה ביותר. בתוך ארבעת הקירות יש הרבה שקט עכשיו, שקט שבשעות הראשונות היה ריק, ואקום חסר אוויר. בתוך ארבעת הקירות הכל קורה אך במקביל לא קורה כלום, לא בא לי לאכול, לא בא לי לדבר, לא בא לי לשתוק, לא בא לי לזיין את הכאב פעם אחר פעם.
אלו ארבעה קירות ואני, עוד נהיה בית שוב.