בערב הפרידה מהדירה האחרונה, התיישבתי על החלון ונשמתי נשימות אחרונות של ארבעה קירות מוגדרים. המעברים בין מרחב פיזי אחד לאחר הפכו מאתגרים רגשית עבורי. אני כבר מומחית באריזות, בלחיות על מזוודה, בלהתחבר ולהרגיש בית, בלהתנתק ולהמשיך הלאה.
המוזיקה בקעה מתוך הרמקול, שאכטה בתולית נמשכה לריאות והשירים אשר התנגנו גרמו לעורי להסתמרר ולליבי לאחות את עצמו עוד קצת. כאשר הכל יושב עליי אני רוצה להיות בתזוזה אז פתחתי את המזוודה והתחלתי לארוז, שוב. הכל ברור ולא ידוע, הכל כתוב מראש אבל הדפים לבנים. אני מניחה את הבגדים הארוכים קודם כל ואחר כך את כל מה שלא אצטרך בימים שבין לבין, בין הדירה הזו לדירה הבאה. בבין לבין אני ישנה על ספה מוכרת, בבין לבין אני לומדת, כל הזמן, שהנפש שלי רוצה לייצר פעולות אך הנשמה שלי רוצה לשהות, לקחת רגע ולחוות את הכל גם אם זה מסריח.
הוא סיפר לי על הפנטזיה המפורטת שלו; איך הוא צופה עליי מהבניין ממול מזדיינת עם מישהו אחר, על הרגע שאני מבחינה בו וכיצד אני מתבוננת עליו תוך כדי. זה חירמן אותו, אולי עצם העובדה ששמתי אליו לב יותר מאשר האקט עם הגבר האחר אשר רכן מעליי. מציצנות עושה לי את זה, גם כנות. בסצינה הסוגרת של הפנטזיה היה זה הוא אשר עמד מאחורי וחדר לגופי.
את התקליט של ליאונרד כהן והספרים שמתי בשקית ואותה בפינה של המזוודה. אני לא אוהבת להיפרד מהם כמו גם מכל אלמנט העוזר לי להתחבר למרחבים חדשים; הנר האהוב עליי, עיתונים עם כתבות אייקוניות, ספרי שירה או ספרי גילוי, דפדפת, עיפרון, עט. אחד מהספרים שוקל קילו ואולי יותר, רכשתי אותו בטיול האחרון שלי לאתונה. ספר עב כרס המתאר במילים ותמונות מרהיבות מסע של שני חברים מקצה אחד לקצה אחר בדרום אמריקה על אופנוע. בעמוד הראשון של הספר מופיע משפט שעם קריאתו עלתה לחלוחית לעיניי ותחושה חזקה 'שהספר הזה הוא שלי' נכחה בעוצמה. מאז הוא איתי, גם בדירות הזמניות.
הרוח הקרירה התערטלה בחללים אשר התפנו אט, אט מחפציי ומהאנרגיות שלי. תהליך פרידה הוא התפוררות של אנרגיה אחת והטמרתה לאנרגיה אחרת, ודברים הולכים במקביל; כמו רצון וגעגוע לצד הבנות של הלאה, כמו חיפוש דירת קבע ומציאת דירה זמנית, כמו רגשות עמוקים על מאה קמ"ש ופלירטוט מסעיר אולי זמני ואולי לא.
המעברים אינם חדים ומנוכרים, למעשה ככל שעובר הזמן במסע הזה, המעברים מעמיקים ומביאים עימם עימותים מגוונים ביני לבין עצמי. כבר שחשבתי שסגרתי משהו, כבר שחשבתי שנשמע הצלצול על השיעור הזה, אני חוזרת ומתיישבת וכותבת אותו מכיוון אחר וחווה אותו אחרת פנימה והחוצה.
את מיני התבלינים שהבאתי עימי ארזתי בקופסא ואותה הכנסתי לשק. ראס אל חנות, כמון, זעתר, סומק ומלח גס בגוונים של ורוד. הם עזים ואקזוטיים ומוסיפים עוקץ לכל מנה בה הם לוקחים חלק והכל עניין של מינונים, של תנועת יד מדויקת הבוזקת את אבקות הקסמים. מינון הוא עניין אינדבדואלי. הוא המשיך וסיפר על התחושות אשר מתעוררות בו כאשר הוא מתבונן על התמונות שלי וקורא את מילותיי. חייכתי לעצמי, דברים לעיתים הולכים במקביל.
השירים התחלפו במתאם למקצב האנרגטי שלי. עברתי מחדר לחדר, אוספת את חפציי, חלק מניחה במזוודה וחלק בשקים, אין באחזקתי הרבה חפצים. ככל שאני משילה משא ריגשי כך אני הופכת קלה יותר ומניחה להיאחזויות להתפרק בהתאם. הכל קסום במסע השחרור אבל ישנם רגעים שהוא מרגיש כמו ישיבה על מדרכה סדוקה בעוד גשם זלעפות מכה ללא רחמים על הגוף.
הורדתי חולצה. המפגש בין חום הגוף המתלהט לרוח הקרירה הרגיש לי נעים. לא נותר עוד מה לעשות, הכל במקום והכל בתזוזה. גלגלתי סיגריה, שמתי שיר ספציפי, התבוננתי סביבי. המעברים בין חלל פיזי אחד לאחר הפכו מאתגרים רגשית, המעברים בין מימד פנימי אחד לאחר גם כן. אני לא סובלת, אני לא על הגחון, אני לא צועדת על גחלים רוחשות. אני יושבת על הספה בלילה האחרון בדירה הזמנית מעשנת סיגריה, מאזינה לשיר, מקללת בקול, אוהבת בשקט, מתכננת לוח זמנים מדוקדק ואז מוחקת, שותה עוד קפה, שותה עוד כוס מים, מעלה אש, מורידה אש, צוחקת, שותקת.
הבוקר עוד יגיע.
“One’s destination is never a place but rather a new way of looking at things.” Henry Miller