השעה עשר וחצי בבוקר יום ראשון, כאן במדריד. בניגוד לימים אחרים בשבוע, היום הרחוב שקט יותר.
המדרידאים גם ככה נעים בעצלתיים. הסתבר לי שסיאסטה איננה אגדה אורבנית כי אם דרך חיים. מאוורר התקרה מפזר רוח נעימה והווילון הלבן נע בתנועה כמעט מהפנטת. כל ספסל, כל מדרכה, כל פנייה נראים כלקוחים מקומדיה רומנטית. אני לוגמת מהתה הירוק עת אני מסתכלת דרך החלון ושלווה מתפשטת על כולי.
לפני כמה שנים חברה הציעה שנטוס לאיטליה לשלושה חודשים, נעשה קורס בישול ונזרום. התחלנו לברר על איך אפשר להוציא את התוכנית לפועל, איך נוכל להתקיים במינימום תקציב והאם בכלל יש קורסים כאלה. התרגשתי. זה היה חלום חיי לגור בארץ זרה, לחוות את הטעמים והרחובות שלה, לנשום אוויר אחר, להרגיש אחרת.
ידעתי שהמשוכה האמיתית היא לבשר למשפחה שלי על ההחלטה הזו. מיותר לציין כי לפני כמה שנים השיח בינם לביני לא התאפיין בפתיחות ומתן אפשרות כפי שהוא מתאפיין היום, למעשה, בתיאור אמיתי ובוטה - לא התקיים שיח בכלל. הגיעה העת, ושיתפתי את רעיון הנסיעה, הדבר הראשון שאבא שלי אמר הוא שאני הורסת לעצמי את החיים. מהר מאוד העאלק שיחה הפכה להיות דרשה בווליום גבוה על איך אני מבזבזת את חיי וכמה החשיבה שלי לא נכונה.
למען האמת, לא היה לי מה להפסיד, לא עבדתי באותה התקופה, לא הייתי בזוגיות והטיול/מסע הזה היה הרעיון הכי טוב עבורי, אבל אבא אמר שאני הורסת את החיים ואחי אמר שאני לא חושבת כמו שצריך ואמא הסכימה.
אז לא נסעתי ועשיתי רציונליזציה ומצאתי את כל הסיבות למה באמת לא כדאי שאסע והשתדלתי להאמין לעצמי כמה שיותר. מה שהם לא יודעים הוא שהסיבה היחידה שלא נסעתי היא הם וכל מה שהם אמרו, מה שעוד הם לא יודעים הוא שבכיתי כמה לילות רצופים כי עמוק בתוכי ידעתי שחטאתי לעצמי.
נריץ שבע שנים קדימה, והנה אני כותבת את המילים האלה מהדירה שלי במדריד, כשהנתונים היבשים לכאורה דומים אך המהות שונה בהחלט.
שבוע לפני הנסיעה, חברה טובה של אמי חיבקה אותי ואמרה - "זה כל כך מוערך בעיניי, לעשות הפסקה כזו מהחיים, לא כולם יודעים לעשות את זה". אבל זו איננה הפסקה מבחינתי ולא עצירה מתודית, אלו הם חיי, כך ראיתי אותם מהיום בו הצלחתי לדמיין, זו הייתה הפנטזיה הראשונית והטהורה שלי עד שהוכתמה בדעות של אחרים ובתפיסות ישנות של מה ואיך צריכים החיים להיות ולהראות. ובכל פעם בה רציתי לעשות את הצעד לקראת הגשמתה ונכשלתי, הרגשתי כיווץ לא רצוני ואגרסיבי בבטן.
אלו הם חיי. אינני רוצה להיות מקורקעת ואינני רוצה להתיישב ולא מדובר על המובן הארצי של המילים אלא על מהותן. אין בי רצון להתקבע ולקבע. להיפך, אני רוצה לייצר ולתרגל גמישות מחשבתית שתמשיך לבוא לידי ביטוי בחיי הגשמיים. אט אט אני זונחת דפוסים ישנים שאינם משרתים אותי עוד ולצדם גם שאיפות חומריות שהייתי בטוחה שמגדירות אותי.
מדריד מרגישה כמו בית, כאילו וזו לא הפעם הראשונה שלי פה, כאילו ארבעת הקירות האלה חיכו רק לי שאגיע. יש בתוכי צחוק לא רצוני אשר מתפרץ עת אני הולכת ברחובות ובסמטאות הציוריות, זה קורה לי כשאני חווה חופש אמיתי, זה קורה כשאני חווה הגשמה. הצחוק הזה, המגיע עמוק מהבטן, הוא סימן לדיוק, זו הדרך של הילד הפנימי לאותת לנו שאנחנו בדרך הנכונה.