אמא שלי תמיד אמרה שמבין שני ילדיה, הסיכוי שאני אעשה רילוקיישן לארץ אחרת הוא הגבוה ביותר. לכן, כבר בגיל שש עשרה בשיחת טלפון שקיימנו, כשאני בארה"ב והיא בארץ, ביקשה שאם אחשוב על מעשה נתעב שכזה שלפחות אעבור למדינה באירופה, כזו שהיא עד חמש שעות טיסה.
זהו הבוקר האחרון שלי במדריד, שבועיים וחצי של שהות שאינה תלויה באתרים ומוניומנטים הגיעו לסיומם. אני כבר לא עומדת בתורים כדי לראות כנסיות או מזרקות, אני משתדלת להתעלם מכל ההצעות למסלולים בעיר ומתרחקת ממלכודות תיירים. התרבות שאני סופגת מגיעה מהליכה מדיטטיבית ברחובות, מישיבה בבתי קפה מקומיים, מלצפות על הרחוב מהמרפסת של הדירה.
על המפה שלי מסומנות לצד גלריות ושכונות בוהיימיות, פינות חמד קולינריות, כאלו שכולם מכירים וכאלה שלא. מסעדות רשמיות לצד סרווסריות שחוטפים בהן משהו על הדרך ובעמידה. אמא אומרת שהיא אוכלת כדי לשבוע, אבל אני אוכלת כדי להרגיש ולפעמים כדי לפצות. אוכל טוב מחרמן אותי. הטעמים המרעידים תחילה את חלל הפה ואז את הגרון, המחממים את הבטן והמרטיטים את איבריי המוצנעים. אחרי ביס שהוא לא פחות מאלוהי, אפשר למות בשקט.
המלצר אשר הגיש לי את המנה אתמול המליץ לאכול אותה בידיים, השבתי שזו הדרך הטובה ביותר לאכול, הוא חייך אליי והעביר את ידו על גבי כבדרך אגב. לא פלא שגרגרנות היא אחד משבעת החטאים, אוכל זו תאווה גדולה ומושחתת.
בבוקר המלצרית ניגשה אליי ושאלה אם אני לבד, הנהנתי להסכמה, בתגובה היא פינתה את הצלחת השנייה שהייתה על השולחן, שלא יהיה ספק כמובן. לאכול לבד במסעדה זו חוויה אנתרופולוגית, זה נותן לך הזדמנות להסתכל על האנשים סביב ולזהות דינמיקות זוגיות, משפחתיות, חברתיות. לזמן מה את הופכת לדמות "המספר" בעל מבט העל ותופרת את כל הסצינות ליריעה אחת. ספרים שלמים אפשר לכתוב רק מישיבה בבתי קפה, כל דקה היא סצינה בפני עצמה והאנשים המתחלפים הם הדמויות.
לפעמים אני חושבת שהיכולת שלי לשבת ולבהות שעות בנעשה סביב, קשורה ליצר המציצני שלי, זה שאוהב להסתכל החוצה ולראות את הכל כסרט נע המוצג במיוחד עבורו. חלונות פתוחים באמצע הלילה מאפשרים כניסה פנימה אל תוך הנעשה בחדר, זוג מעשן על הספה, אישה מטאטאה את הרצפה, חברים מרעישים עם בירות ביד. חלונות פתוחים באמצע הלילה והאפשרות שיציצו גם עליי, רוקדת בסלון עם מגבת או מאוננת במיטה. משהו בשיתוף הלא מוצהר הזה מעמיק את נשימותיי ומסמרר את עורי.
אני אורזת את המזוודה לקראת החזרה לארץ, אוספת את הבגדים מהארון ואת הנעליים מהמגירה, קולדפליי מלווים כל פעולה שלי, הם שרים על המוות וכל החברים שלו ואומרים שזה שאנחנו מפסידים לא אומר שאנחנו אבודים.
לפני שהגעתי לכאן מילאתי דף מחברת במשימות, כי יש בי משהו דפוק שתמיד רוצה להרגיש אפקטיבי ופרודקטיבי. כבר בנסיעה מהשדה לדירה שלי, בשכונת לה-לטינה, הבנתי שאת הרשימה הזו אני שמה בצד ונותנת לדברים להיות ולהתהוות כפי שהם, בצורה טבעית וזורמת. השיעור, אולי הכי מאתגר שלי, הוא שיעור
בנוכחות, בלנשום את מה שכאן ועכשיו, בלתרגם את התחושה הרגעית של החוויה הנוכחית.
אני מניחה שיכולתי לחיות בארץ אחרת, שיכולתי לעשן סיגריות בשרשרת במרפסת של דירה שתהא במרכז של שכונה בוהימית וצבעונית. אני מניחה שאני יכולה לחצות את הגבולות הפיזיים רק כי הגבולות התודעתיים שלי התגמשו כבר מזמן ואני משחקת איתם כפי שאני רוצה ובוחרת. ומדריד? מדריד היא רק חמש שעות טיסה מהארץ.