היא חלמה עליי והרגישה את הבדידות העמוקה המקננת בי זה תקופה. החלום שלה ניחם אותי, היא, כדמות דומיננטית בחיי, מנחמת אותי לא פעם. עצרתי לרגע להתבונן על הבדידות הזו כשברקע התנגנו שירים אשר פרטו על מיתרי ליבי העמוס.
הדואליות המאפיינת אותי ואת רוח התקופה התחדדה; מצד אחד מוקפת באנשים שאני אוהבת ובחרתי בקפידה ומצד שני תחושה מזוקקת של לבד. במתח בין הקצוות אני מרגישה שאני לא מובנת מספיק, שמחפשים סאב טקסט במילים הברורות והכנות שלי, שאני נבלעת בתוך המיטה.
במשרד על הים הכל מרגיש פתוח והגלים מכתיבים את קצב פעימות הלב. בימים סוערים אני מתנחמת, החורף עושה לי טוב, המלנכוליה האפורה מחמיאה לארץ הזו שנדמה כי היא במסלול המהיר להתרסקות ואבדון. הרוחות מנשבות בעוצמה מהפנטת, אנשים מעוותים את פרצופיהם כאשר הם הולכים ברחוב ואני? אני מחויכת עת הרוח חובטת בפניי ומעיפה את התלתלים שלי לקיבינימט.
הודעות בוטות וסקסיות לעת לילה לא ממלאות חלל רגשי. אני נהנת מזה ולפעמים גם לא, אני יוזמת את זה ולפעמים אין לי סבלנות. זה מוכר לי מידי, עוד מאותו הדבר עד כדי שעמום. הגוף הגדול שלי מערסל לב רגיש אשר חווה כאבים ופרידות, שמחות קטנות וניצחונות אשר לא מקבלים הכרה בתרבות הפופ החומרית, ברוב הזמן לא באמת אכפת לי.
אני קוראת את האנרגיות המקיפות אותי, מזהה את התדר של המקום, של האנשים, של הדיבור. לעיתים ישנו פער בין המדובר בקול לבין הנאמר במבט, במגע, בשפת הגוף. לרוב אני מזהה אותו אך לא פעם אני מוצאת את עצמי מערערת על ההבנות והתחושות והולכת לרגע לאיבוד בתוך הריקוד הזה שבין האינטואיציה למערבולת הרגשית, בין ההקשבה הפנימית לפרשנות.
כשמשהו נגמר מרגישים ריק, ואקום. ההבנות הגיעו אליי באופן מידי, הדמעות הגיעו שלושה ימים אחר כך. אני בוכה יותר משאני מוכנה להודות. על שום מה הדמעות? ניסיתי להמציא סיבה לתוצר הרגשי הזה, "אולי אני צריכה לקבל וההורמונים משגעים את המערכת" אמרתי חצי בהלצה, "פשוט תבכי" היא השיבה נחרצות "למה קשה לך עם זה שאת בוכה? תבכי!".
כבר תקופה אני מרגישה לבד, כאילו אני מסתובבת בעולם משלי עם קוד שרק אני מבינה, כל חלל הוא תפאורה הנדלקת, כל אדם הוא נקודת מפגש עם הרגישויות שלי. כבר תקופה אני לא מרגישה אהבה, במובן הפשוט והטהור שלה, לא כזו המגיעה מתוכי ולא כזו המגיעה עד אליי.
"את מעשנת הרבה?" הוא שאל, "בעיקר בסופי שבוע" עניתי ועברנו נושא עוד לפני שניסחתי את התחושה שהעשן עושה לי, עוד לפני שתיארתי את הריכוך של המגננות הרגשיות. בשעות שבילינו יחד לא הייתה שיחה אמיתית ורציפה כי עם מקטעים של נושאים וחילופי עקיצות, מתחת ומעל הרדאר. "את מעצבנת כשאת מעושנת" הוא הצהיר ואני הבנתי שמשהו פה נגמר, הקסם נעלם.
מצבי הרוח שלי משתנים תדיר, הבנות של יום אחד מתהפכות ביום שני, הביטחון מתנדנד וידיעות אבסולוטיות נסדקות בכל רגע עוד קצת. אני תוצר של סך הדברים שאני יודעת על עצמי עד לנקודה הזו והפרק הנוכחי הוא הזניחה המודעת של כל אלה ומסע אל עבר כל מה שטרם גיליתי על עצמי ועל העולם. השנה האחרונה הייתה הכנה לפרק הזה ואולי משום כך הבדידות.
מגבוה אפשר לראות את התמונה הגדולה, לעיתים אני תוהה כמה גבוה אפשר להגיע וכמה מרחק עוד אפשר לספוג. בנסיעת הבוקר, נהג האוטובוס הקבוע הרים את מבטו ודרך המראה קלט את הדמעות אשר שטפו את פניי, ולשנייה אחת ארוכה, אדם שאיני מכירה הציע לי נחמה.