אני מתגעגעת לבית הקולנוע. להצגות של חמש אחר הצהריים, לכוס הקפה הענקית, לסרטים בשפות זרות. אני אוהבת ללכת לקולנוע לבד, לקנות כרטיס, להתיישב באולם ריק בו נמצאים אני ואולי עוד חמישה אנשים נוספים. אני אוהבת לשבת ליד זרים ולהחליף איתם מילה או מבט. אני מתגעגעת לקולנוע, לאסקפיזם עם תרגום בעברית.
הלילה הראשון בדירה הזמנית התאפיין באנרגיות מעורבות; התרגשות לצד אפאתיות, עייפות פיזית לצד ערנות נפשית. את השעות הראשונות ביליתי בניקיון; הסרה של אבק, אוורור החלל, סידור בגדים משומשים בארון זמני. הזעתי. בדרך כלל אני נהנת מלהרים, להזיז ולמצע את המיטה. בדרך כלל עם כל חולצה שאני מניחה על המדף, אני מרגישה שהמרחב יותר ויותר שלי. בסיום המבצע כבר הייתי מותשת. אחרי המקלחת היה כבר קריר התיישבתי על הספה, לסיגריה לא היה את אותו הטעם ולרגע תהיתי- מה אני עושה פה?
חלמתי עליה בלילה שבין שישי לשבת.
לא תמיד אני זוכרת את הרצף העלילתי, לא תמיד אני מצליחה לתאר את הסצינות השלמות, לעיתים אלו רק שברי פריימים המופיעים כמו פלאשבקים ברגעים הראשונים של ההתעוררות. ברוב הפעמים אני לא מצליחה לתמלל אפילו אותם, אבל התחושות, האחת שנכחה בחלום וזו אשר אני מתעוררת עימה, נשארות ומלוות אותי.
אני חולמת עליה בלילות.
בבוקר הראשון בארבעת הקירות הזמניים לא נכחה החדווה האופיינית, גם לא התחושה של תיירת המתפעלת מאזור חדש והקפה הראשון מהמקום מתחת לדירה לא היה כזה טעים. נהג האוטובוס נסע מהר מידי ובלם חזק מידי, אני זרקתי משפט חד וציני בטון גבוה לאוויר, הוא ביטל אותי במבט והאצה מכוונת.
לאט, לאט אני נפרדת מהמסע הזה; מהמסע בין דירות וחדרים, בין ספות ומיטות, בין כוסות קפה משתנות; פעם ספל, פעם זכוכית, תמיד עם סיפור.
אני מורחת את הקווים השחורים באמצעות האצבעות כדי לייצר הצללות. שכחתי כמה אני אוהבת לצייר או לשרבט או לקשקש. זה תמיד נכח בחיי באופן כזה אחר, אבל בחודשים האחרונים יש כוונה והתכנסות לדף ולקווי המתאר. אני מציירת נשים עירומות וחסרות פרופורציה, שנים אמרתי שהסיבה לכך היא חוסר הפרופורציה שלי, אני לא בטוחה שהיום יש לי עניין עם הסיבה, אני לא בטוחה שיש לי עניין עם דיס פרופורציה. זה פשוט מה שזה; יצרי, תשוקתי, לא מחושב מידי. זו פשוט מי שאני.
אני לא אוהבת להיות מחושבת מידי.
תחושות מיצוי הן עניין, הן מורגשות ונוכחות, לא תמיד באופן ברור וחד משמעי, לפעמים הן מתעגלות בתוכנו ומקבלות את צורתן הסופית אחרי זמן ממושך. מיצוי הוא לא דיכוטומי אלא מתהווה. מסע הנדודים שלי היה ביטוי פיזי למסע התקרקעות פנימי; מסע של נוכחות, התהוות ושל היפרדות, בעיקר מחלקים ממני שלא רציתי עוד. ידעתי שיש את הדמות שלי, את הפרסונה שהיא כל מה שחשבתי שאני יודעת על עצמי או מינטרתי לעצמי יותר מידי זמן ויש את נעמה שכבר התעייפה מלתחזק אותה.
לילה שני בדירה, כבר אחרי חצות, האצבעות מלוכלכות ועל נייר השרטוט מופיעה אישה. אני מתבוננת עליה ואז על החלל החדש, "זה לא שלי" אני אומרת לעצמי, אני רק מתארחת פה.
הבחירה בביטוי מלא לכל מה שעובר בסללום בתוך המערכות שלי, היא בחירה בהתמסרות לעין הסערה, ללא נודע, לכאב, לעצב, לשמחה, לשקט ולהפתעות. אני אישה הפותחת את היום עם קייט בוש וסוגרת אותו עם שרית חדד, האישה שמתחרמנת ממישהו אחד וגומרת במחשבה על מישהי אחרת, האישה שרוצה לשחרר ולהחזיק ידיים. הדואליות הזו יכולה לפרק אותי לפעמים, היכולת למקבל תחושות וסצינות בראש, בלב, בבטן וברגליים, היא כמו לחוות ארבע עונות ביום אחד. לפעמים זה הרמוני ולפעמים רחוק מזה.
הכול בתנועה ומשתנה ולהצגות של השעה חמש אחר הצהריים תמיד היה ריח אחר.
אני לקראת מיצוי של מסע הנדודים הצבעוני שלי, אני מכירה בכך, גם אם מתוך עצב וגם אם מתוך השלמה. אני לא מפחדת בגדול, אני מפחדת בקטן וממשיכה לנסח את המושג "קרקע".
"מה לדעתך אומר החלום?" היא שאלה
ואני לא ידעתי לענות, בין החלום הספציפי לשאלה הממוקדת עברו 48 שעות ומיליון וחצי מחשבות, הסברים וניתוחים.
"את זוכרת איך הרגשת כשהתעוררת ממנו?"
אני לא תמיד זוכרת את הרצף העלילתי, יש פריימים והבזקים אבל התחושות תמיד נשארות איתי.
"מופתעת".