לפני כשבועיים נכנסתי לרכב שלי, ובפעולה אוטומטית מידי שמתי מוזיקה בווליום ראוי.
לא היו סימנים מקדימים להתפרקות הזו, שפתיי לא רטטו, גרוני לא היה חנוק מספר דקות קודם לכן. השיר החל מתנגן ובהתאמה הדמעות החלו זולגות במורד הלחיים, גדולות ומלוחות, והקולות המלווים, אלו המגיעים מהבטן, לא איחרו לבוא גם הם. "הנה הוא פה", חשבתי, "סוף סוף", הבכי לו חיכיתי הרבה זמן.
ברגעים שקשה לי אני משתדלת לנשום, זה לא תמיד עובד, אז אני מזיעה ויוצאת למרפסת לעשן סיגריה אחת ועוד אחת. האקט הזה, של שאיפה ונשיפת העשן אל החלל מרגיע אותי, תקראו לי סמי פירומנית, דרקון יורק אש.
בשעות האלה במרפסת, הכל עובר אצלי בראש, מאהבות לשעבר כמו גם מצב העו"ש, מילים שאני רוצה להעביר על הדף, הגבר שהייתי רוצה להעביר איתו לילה.
על כיסא הנדנדה במרפסת, שמתי לב שביני לבין עצמי ישנו שלום, אבל עם השאלות והאמירות המגיעות מבחוץ אני עוד במשא ומתן; "אז מה את מחפשת?" , "אז מה הכיוון שלך?" לכי תסבירי (שוב) שאת מאוד מחוברת, מאוד מכוונת ואת ה-master plan שלך את מבינה הכי טוב. לכי תסבירי לעצמך למה עוד קיים בך הצורך שגם האחרים יבינו. הייתי רוצה לנקות את זה ממני עד הסוף, להשיל את זה מעליי ולא להשאיר סימן.
בושקי שאל לשלומי וגילה שיש רגעים בהם אני מתקשה לנשום, הוא מדבר על המראה שאני שמה לפניו, שיישאל אותי על המראה שאני שמה לעצמי. שייעז לשאול מה אני רואה עת אני עומדת עירומה מול המראה מחוץ לחדר השינה שלי בשעות הקטנות של הלילה, כשכבר אין לי כוח להחזיק שום דבר.
כואב לי, לעיתים יותר מכפי שאני מראה, עצוב לי לרגעים, יותר משאני מוכנה להודות בפניי אנשים מסוימים.
אני לא "מלכת הקרח" כמו שהמיתולוגית נהגה לכנות אותי, אני לא מתעסקת כל יום כל היום בלנתח ובלחשוב יותר מידי. אבל אני מאמינה שהרבה נחשף בפנינו כאשר אנחנו בוחרים לשאול "למה". כשאת בוחרת לא להיות קורבן - לא של הנסיבות ולא של ההשלכות.
הבכי הזה, שנמשך שעה ארוכה, מקורו לא היה בכאב כי אם בהבנות הגבוהות, שדברים עוד משתנים וככל הנראה יישתנו לנצח. כי אין פה מקום לסטטוס קוו, אין פה מקום לסטטיות. ההבנה שאת השיעור שלי בשחרור ופירוק ההיאחזות טרם סיימתי הכתה בי חזק מכולן, אבל העיבוד המהיר עזר לי לפנות את דרכי הנשימה.
אם פעם הבנתי דברים בדיעבד, הרי שהיום אני רואה אותם כמו שהם כבר מהרגעים הראשונים. אם פעם הייתי יודעת להצביע על תהליך אחרי שהוא הסתיים, הרי שהיום אני נכנסת אליו במודעות מלאה. ואז קל יותר.
כאשר ההבנה הגבוהה מתמקמת, היא מקלה על ההתמודדות הרגשית, היא מפקסת אותה והופכת אותה ליתרון.
אין לי את כל התשובות, אני לא יודעת הכל, אלא מגלה תוך כדי תנועה. אני מבינה יותר ויותר שיש עוד סודות קיומיים המחכים להתגלות בפניי, ולפעמים כל שיש לי לעשות הוא לעשן שאכטה אחת (או שתיים או שלוש) ולהתאזר בסבלנות. אבל דבר אחד אני יודעת בוודאות ואולי הוא החשוב ביותר - את הדרך, את הכיוון, את הדיוק - רק אני קובעת.
בלילה, כאשר המחשבות הלא מעצימות מבקשות להשתלט עליי, אני מכריחה את עצמי לשנות תנוחה ולעבור לשכב על הצד השני, שם יש מחשבות הפוכות, מעצימות, מדויקות יותר. עדיף לי להיות שם.