בלילה היא מלפפת אותי ומצמידה אותי אליה. אפשר שנתחיל אחת על השנייה ואז נתפצל לפוזיציות נוחות לשינה, אבל באמצע הלילה היא תמיד תמצא את דרכה אליי או אני את דרכי אליה.
לפעמים אני רוצה לברוח למרחבים של תשוקה ותאווה שאין בהם מלל ולא תכנון ולא צעדים ידועים מראש. אבל הדמות הזו שלי, הפאם פטאל הפנטסטית, נדחקת הצידה בכל יום יותר ויותר. היא לא מקבלת את ההחלטות ולא נמצאת בראש החץ, היא גם לא מקלה עליי. הדמות הזו הייתה נוכחת כמעט כל חיי הבוגרים, היא מבוססת ידועה ויודעת, אבל אני נפרדת ממנה או משנה אותה או משתנה ביחד איתה.
אני מכירה בפרידה הזו או לפחות בנפרדות בין הדמות היושבת עירומה על אבן חדה בפינה לבין האישה אשר ביקשה לעצמה (וקיבלה) משהו אחר. אז איך זה שישנם רגעים בהם אני מתכווצת כל כך עד כדי שהשפתיים שלי מתייבשות?
תמיד רציתי לרוץ במרחבים פתוחים, ממש כמו התפסן רק בלי לתפוס אף אחד בקצה המצוק, התפקיד הזה גדול עליי ומרחיק אותי מעצמי. יש מחירים שאני מוכנה לשלם ויש כאלה, שעם השנים וההתפתחות, הבנתי שאני אפילו לא מעלה כאופציה.
אני יודעת היום שבמרחבים האלה שוכן גם כאב, אחד ישן שאני משחררת וכזה שאני עוד לא מכירה. מפעם לפעם אני למדה שהבחירה "לחיות את החיים" היא לא סבב ברים או סבב פרטנרים, לחיות את החיים היא בחירה מודעת להתמסר לכל חוויה ולנוע על כל הספקטרום הרגשי שהיא מביאה איתה.
כן, גם פחד.
ועצב.
ותחושת ריקנות.
אני אסתובב עירומה בבית והיא תמיד תגיד "מאמייי מה עם להתלבש?" ואני אצחק כי אני לא באמת שמה לב, והיא תיזכר במי היא התאהבה ולמה.
פרידות הן דבר קשה; פרידה מאדם או התניה או דמות שחיה איתך כל כך הרבה זמן. והנה היא יושבת עם החלוק הזה שלה החושף טפח או שניים ומפתה אותי אליה. היא תעמוד חשופה במרפסת ותרצה שמישהו או מישהי ייצמדו אליה מאחור ירימו את פיסת הבד השקופה ויחדרו אליה עת משפחות האוכלות ארוחות ערב מציצות מהויטרינות.
נקודת המפנה בחייה של בת אדם היא הבחירה להכיר בבלופים שהיא מאכילה את עצמה, בסיפורי האלף לילה ולילה, בתחזוקה היומיומית של הדמויות השונות. אני רוצה לשכב איתה כל יום כל היום, אני רוצה שהיא תזיין אותי ושתעשה איתי אהבה, שתהפוך אותי על הבטן ותצמיד אותי לקיר ליד החלון. אני המינית
אני הפנטסטית
אני הסקסית
אני שיודעת לעשות ולכתוב סקס ותשוקה.
אני אשר צרובה בתודעה שלי ככזו,
אני אשר צרובה בתודעה שלכם כך גם כן.
אני עדיין משילה ממשקל גופי, הרעב חוזר אט אט אחרי חודש ויותר שלא נכח באופן פעיל. מתחת לדירה שלה יש מאפייה צרפתית וכשהיא לא מתעוררת יחד איתי ומכינה לי את הקפה, אני רוכשת אותו שם. שתיתי קפה גדול הבוקר הזה וכבר באוטובוס נגסתי במאפה קראנצ'י עם גבינה-בורקס א-לה "ויוה לה פראנס" אם תרצו.
חשבתי שהפסקתי לשים משקל כל כך גדול על סקס בזוגיות, מסתבר שמה שעובד בראש לא תמיד עולה בקנה אחד עם המציאות. בראש שלי הכל ברור אבל למערכת הרגשית שלי לוקח קצת יותר זמן ולמעשה היא לא "מבינה" אלא חווה ומעבדת. ואני יודעת את מה שאני מכירה ומכירה את מה שאני חווה. (מ.ג)
פתאום אני והדמות הזו שלי, הפאם פטאל בחלוק המשי החושף פטמות זקורות, יושבות אחת ליד השנייה ותוהות יחד מהי חרמנות אמיתית; כזו המופיעה בחוויה של הרגע הזה, שאין עליה כותרות ואין עליה משקל עודף? ומהיכן בדיוק היא מגיעה החרמנות הזו?
מהאיבר הלוהט בין רגליי?
מליבי המתרחב והחושש לרגעים?
מראשי אשר יודע לכתוב סצינות ולתאר תמונות לפרטי פרטים וכזה היוצר משוואות ברורות:
יום הולדת + יין = סקס כל הלילה
שישי+שבת + דירה ממוזגת= סקס על הספה, על השיש, במקלחת
אחת בלי תחתונים + השתרעות על הספה= אחת יורדת לאחת בלי יותר מידי דיבורים
היא ואני יושבות האחת ליד השנייה, אני וזו עם החלוק, ותוהות יחד האם המשוואות האלה ראויות עדיין? האין הן נוגסות בספונטניות המדויקת של הרגע, ופוגמות בווירטואוזיות שאני מתהדרת בה?
אני יודעת שהמשוואות הללו נועדו לייצר גבולות גזרה למרחב שחשבתי אותו לבטוח. הדמות הסקסית שלי היא חזקה וחריפה ואני אוהבת אותה, אני לא מעוניינת לבטל אותה עד כלות אלא לתת לה מקום המחובר יותר לנעמה של הפרק הזה בחייה- זו אשר חוקרת אהבה ואינטימיות ממקום שונה ואחר.
זה מפחיד אותי לפעמים עד כדי שתיקה עמוקה. וכאשר אני מרגישה פגיעה וחשופה קשה לי להישיר מבט. אני מפחדת לשחזר ולהתפשר והנה, מרגע לרגע אני לומדת דברים חדשים או מתרגלת הלכה למעשה הבנות חדשות. אני ישנה עירומה והיא ישנה עם בגדים ומתוך שינה היא תיצמד אליי ותנשק אותי ואני רוצה אותה קרובה, במיוחד עכשיו כשאני עוברת פרידה.