• נעמה כהן

מה בין היאחזות לאהבה ללא תנאי

Updated: May 19, 2019


כבר אחרי חצות, אני מדליקה את הג'וינט ובוחרת שיר ספציפי שילווה אותי ברגעים הבאים. קולו העמוק של ליאונרד כהן ממלא את החלל בעוד הוא שר על מעיל גשם כחול ועשן מתערבל באדים של קפה. זה קטע, קפה לילי מעולם לא העיר אותי או מנע ממני שינה, מחשבות דווקא כן.

חיי הם אסופה של חוויות צבעוניות להפליא ועל אף התנודות הרגשיות ותחושות של נסיעה אינסופית ברכבת הרים מלאת לופים, ישנה תחושה פנימית של ביטחון וידיעה. ההדהוד הזה, מבפנים החוצה, מרגיש כמו גל קול אשר כל מטרתו היא להזכיר לי את כל מה שאני יודעת על עצמי, את המסקנות, את הבחירה העצמאית והחופשית.

תמונות רצות בראשי, לפעמים אני מתקשה לארגן אותן בסדר כרונולוגי, אני לא זוכרת היכן הייתה הנשיקה האמיתית הראשונה ומה קדם לה, אני לא זוכרת אם קודם השכבתי אותה על הגב או על הצד, אם הזיון על האסלה היה לפני או אחרי שניסינו לישון.

מנותקת מהזמן הלינארי, אני מתנסה במימדים שטרם הכרתי ויש ערך מוסף לזמן, עומק אם תרצו, והוא דחוס יותר מבכל תקופה בחיי. הכל קורה בקצב מהיר, חוויות על חוויות נדחסות זו לצד זו, יום אחד אני מרגישה משהו מסוים ויום אחרי את ההיפך הגמור, יום אחד מאה ויום אחרי אפס.

ידיים נגעו, שפתיים נפגשו, גופים התלהטו, לבבות החסירו פעימה יותר מפעם אחת.

באופן כמעט תמידי מתנהל דו -שיח בין הישן לחדש, בין איך שהייתי לבין איך שאני היום, אותו גל קול פנימי מייצר את החיבור, מזכיר את הדרך, מגביר את ההרמוניה.

בחרתי לעבור לצד שני אנשים שונים בגילם, במינם ובתפיסות חייהם, שיעור בשחרור היאחזויות ותרגול של אהבה ללא תנאי. "לכל אחד יש את הדרך לעבור" הוא כתב וציטט את הזמר האהוב עליו, והוא צודק. לא רציתי להתערב לו בדרך או לשנות אותה או לשפוט אותה, רציתי פשוט להיות חלק ממנה. לתקופה גם הייתי, והניסיונות לשחזר את ההרמוניה ההיא עלו בתוהו. החיבור בין שנינו הביא לידי ביטוי קולות פנימיים ושיחרר התמודדויות ישנות שלי מול עצמי. אנשים משרתים את ההתפתחות שלנו והוא, בדיוק כמוה, כלי במשחק שלי.

ראיתי את הפוטנציאל והוא הקסים אותי עד כדי כך ששכחתי כי למימוש יש קצב משלו; אני רצה והוא הולך, אני נתקעת והוא מדפדף. לקבל את האדם שמולי משמע לא לרצות לשנות אותו אלא פשוט להיות בקבלה ואז לשאול: "האם הוא מדויק לי?"


אני לא קיבלתי אותו כמו שהוא, לפחות לא לאורכה של כל הדרך המשותפת. בנקודת זמן מסוימת החוויה ננעצה בחוסר והרצון למלא אותו, כנגד הנתונים האובייקטיביים, יצר מרחק. ככל שהמחסומים התקשורתיים נערמו כך גדלה ההיאחזות וזו ייצרה דחייה דו כיוונית.

חיברתי שתי חוויות חיים, אחת אחרי השנייה ושתיהן לימדו ומלמדות אותי כיצד לשחרר ולהשתחרר מתמונות, תחושות, דפוסים מחשבתיים ואנשים. הג'וינט בקו החצי, אני בוהה בלהבה המכלה את הנייר, "היא הסיבה שבגללה חרגתי מכלל השאכטות רק בסופי שבוע", אני חושבת לעצמי וצחוק קטן משתחרר. כדי לאפשר להבנות הקיימות להתמקם ולהיטמע בתוכי, בחרתי לשחרר קודם את המים. לבכות, להתעצב ולהתרכך בכל פעם שצלילים פגשו מילים והתחברו לתמונה. הרכות הזו, אשר התפרצה מתוכי ובאה לידי ביטוי בתנועות גוף, בחיתוך הדיבור, במבט, הרכות הזו עוזרת לי לאהוב את עצמי עוד קצת ולאהוב אותה עוד יותר.

ממאה לאפס; לילה אחד חורכות את המיטה שעות על גבי שעות, לילה אחרי מפרידות כוחות מבחירה מודעת. בין הרגעים המהירים מתקיימת הרמוניה מפתיעה, מפתיעה כי לכאורה התנודות אמורות לתרום לתחושת כאוס פנימית, אך הן לא, הן מדויקות להפליא.

אני מערסלת עשן בחלל הפה ואז נושפת אותו החוצה באיטיות. אהבה ללא תנאי באה לידי ביטוי, בין היתר, ביכולת לאפשר לאדם שאת אוהבת את מרחב ההתנסות וההתפתחות העצמאי גם אם את לא חלק ממנו. אהבה ללא תנאי היא לסמוך, תחילה על עצמך ואז עליכן (וכמובן שעל הבריאה).

היא ואני אתגרנו את המרחב החברי, האפלטוני מבלי להיבהל מזה מידי. צללנו לעומקה של החוויה במודעות, הורדנו בגדים ומגננות, דיברנו תחושות וגנחנו, שיכנו ניסוחים פואטיים לצד הבנות אוויריות וכך יד ביד חצינו את הגבול אל עולם חדש.

לרגשות יש מנעד רחב והנה אני מתנסה בזה פעם נוספת. לא כל חציית גבול משמעה חריגה, לא כל אהבה היא רומנטית, לא כל התאהבות סופה מערכת יחסים זוגית מקובעת כפי שלימדו אותנו, לא לכל חיבור אינטימי עמוק יש כותרת חד משמעית. יש ספקטרום עם הרבה מקום וגמישות וכל חוויה יכולה להתמקם היכן שמדויק לה ולפעמים גם במקביל לחוויה אחרת עם אדם שונה.

חיבורים חזקים הם תוצר של מספר אלמנטים המתקיימים בסנכרון, חיבור חזק ואמיתי מדובר בשקיפות; גם הצרכים, גם הרצונות, גם ההיפרדות, בין אם היא זמנית או נצחית, הכל מונח בגלוי. במרחב בו מתקיימת שקיפות אין כיווצים בבטן, אין תסכול, ישנו רוגע. האחרון כאמור, אינו סותר את העצב ובטח שלא את הדמעות. ואולי פה בדיוק נעוץ השוני בין שתי החוויות, אולי זו הסיבה שאחת הסתיימה במפח נפש והשנייה בהתאהבות מחודשת.

רחש העלים ברוח חודר דרך החלון, ובעוד אני מדמיינת מרחבים של שדות שיפון, ללא תפסן, הג'וינט נגמר.

53 views