• נעמה כהן

בדידותה של החזקה

Updated: Dec 9, 2019


חלל ההופעות של הבארבי חשוך ואפוף עשן ונדמה שכבר שנים לא עבר שיפוץ, השנדליר התלויה במרכז התקרה מאובקת וחסרות בה כמה נורות עובדות. את הכרטיסים להופעה רכשתי לפני כחודשיים עבורי ועבור מישהי שעד לא מזמן הייתה דמות נוכחת בחיי בצבע, צלילים ומגע.

החיים שלי הם אסופה של חוויות הנדחסות אחת אחרי השנייה בקצב מסחרר במעין ריקוד בין הזמן הלינארי לזמן הקוסמי. חודשיים עברו וערוצי התקשורת, הארציים והמטפיזיים, ביני לבינה נעלמו והתאדו וכעת ישנה דממה נוחה, זוהי אינה הודנא אלא יותר הפרדת כוחות הכרחית.

אנשים החלו מתקבצים אט, אט מחכים בשקיקה לדודו טסה שיעלה על הבמה וישיר במופע unplugged. רגע לפני שההופעה התחילה קיבלתי הודעה ממישהי אחרת, זו שבחודשים האחרונים טפטפה את נוכחותה אל תוך חיי בכל פעם קצת; הייתה באה ונעלמת, מגיעה וכמעט נוגעת, נוגעת ומרחיקה, רוצה להישאר ובוחרת ללכת.

בכל מפגש ראשוני שלי עם טקסט כלשהו אני תחילה סוקרת אותו ברפרוף, מנסה להבין אם יש לי טעם לקרוא אותו בתשומת לב ואולי אפילו מחפשת את הפאנץ' בסיור המקדים כדי לצמצם את אלמנט ההפתעה. עיניים עברו על טקסט, ירדו מיד מטה וטיפסו מעלה דרך האמצע ואז מההתחלה, שורה-שורה בריכוז,

"אז אני מנתקת מגע".

המילים בעטו לי בבטן, פתאום הרגשתי כאב עמום וצריבה בעיניים. בניגוד לתגובה המהירה והאוטומטית שלי המפנה אותי לשרשור של הבנות וחתירה לפעולה פטאלית או האוטומט המגיב מתוך ההבנה וההכלה האבסולוטית של הצד השני, אפשרתי לעצמי רגע אחד ועוד אחד להתבוסס בתוך הכאב- כאב לי על עצמי, כאב לי גם עליה. האישה הזו, המטפטפת את עצמה אל תוך חיי עדיין, לא אוהבת את הים אבל חיה בין גאות לשפל.

לא ידעתי מה להגיב, לא ידעתי אם יש מקום לתגובה ואת מי היא משרתת, לא הבנתי עד הסוף, היא לא הייתה לי ברורה. זה כמו להעמיד מולך טקסט אבל להקריא משהו אחר, זה לקרוא בקול משפטים, משפטים אבל המסר האמיתי נמצא בסאב טקסט; במה שלא כתוב, במה שלא נאמר ואני כבר לא מסתדרת עם פרשנויות, אני "לא מבינה" יותר מאשר אני מבינה. אני משתדלת לצמצם שטחים אפורים כשאני יכולה וכבר לא ממש מעניין אותי שזה לא עולה בקנה אחד עם הדמות ההיא שקולטת מהר ומבינה מהר יותר.

בפעם השלישית שקראתי את הטקסט המתפלפל, העולה ויורד ועולה שוב, קולו של טסה מילא את החלל והמילים התערבלו יחד עם תחושותיי: "איזה יום עבר עליי, זה קצת יותר מידי, פתחי לי את הדלת". דודו טסה שר לי עמוק ואינטימי, באחת ראיתי את עצמי, שוב, ניצבת בתחילתו של מסדרון ארוך ורצוף דלתות ואני כבר עייפה מלהתדפק על דלתות סגורות; אטומות או שקופות ככל שתהיינה.

אני מקלפת שכבות מעצמי בכל פעם קצת; גם ברגעים של שלווה פנימית וגם ברגעים של פרנויה בהם אני בטוחה שכל החברים שלי מנהלים עליי שיח ומבקרים כל צעד ומילה שאני אומרת וכל זה מאחורי גבי. אני מקלפת שכבות מעצמי בכל פעם שאני בוחרת להתנסות במשהו אחר, לא מוכר ולא ידוע. אני מקלפת שכבות מעצמי גם כאשר משהו מרגיש חדש ובהסתכלות נוספת מתברר שהוא עוד מאותו הדבר.

בלילה על החלון בביתי אני יושבת לבד, רגעים קטנים של בדידות מקשטים את לילותיי לא פעם. בתוך הגוף הכבד יושבת נשמה עדינה, בתוך המרחב שיצרתי נשארו סימנים של אנשים שונים ומגוונים שהכנסתי לחיי; אנשים שאתגרו אותי, כאלה ששעממו אותי, כאלה שזיינו אותי וכאלה שהנשמה שלי רצתה לפגוש בשלהם.

תוך התמסרות לתחושות המעורבות ולמחשבות, אפר הג'וינט נחת ברכות על חלוק המגבת אבל אני כבר לא מתרגשת מלכלוך. ליאונרד כהן שר על המכתבים ומילותיו מהדהדות בתוכי the solitude of strength - הבדידות של החוזק. המשפט הזה הוא כחרב פיפיות; מצד אחד הוא חותך את החזק שכולם מתרחקים ממנו כי הם לא מסוגלים להכיל את הפער ומצד שני, פוצע את האחד השבוי בקונספציה שגויה של חוזק; זה שלא רוצה עזרה, זה שלא רוצה לחשוף פגיעות ומרחיק אט אט את האנשים סביבו וכך נשאר לבד.

אני יודעת מזה להיות שני אנשים האלה, אני

מכירה את שני הקצוות.

במרחב הזה, אשר ספרים מונחים בו בכל פינה

וריחות מעורבים של עשן ונרות, של מרק מתלהט ושל גוף; הגוף שלו, הגוף שלה, הגוף שלי, יש דמעות שהן דמעות של ניקיון ויש דמעות של כאב;

מרוב הגודל לא רואים אותי, מרוב העוצמה מתרחקים ממני.

אני חווה את עצמי במרחבים המשותפים, שהרי בתחילתו ובסופו של עניין השיח הוא תמיד בינינו לבין עצמנו והאנשים אשר אני מושכת לחיי משרתים את המקטע ההתפתחותי הנוכחי, זהו לא יום לימודים ארוך ומתיש אלא מסע העצמה. פעמים רבות אין לי אוויר ולפעמים אני מתבוססת במיצים של עצמי, מדיפה ריח גוף ספק מחרמן ספק מזמן מקלחת. לא פעם אני גם פורטת על מיתרי ליבי, אני עוד מנסחת הגדרה חדשה לאהבה.

בערב ההוא, מילותיו של דודו טסה שרו את הסצינה הנוכחית של חיי ואני מצאתי ביטוי, כדור האש ששרף אותי מבפנים יומיים לפני נעלם עת הנורה הבהבה וסימנה שנכנסה הודעה חדשה. תחילה קראתי ברפרוף אחר כך קראתי בריכוז, פעם אחת ועוד אחת ועוד אחת.

114 views