23:45 "רציתי לבוא לעשר דקות", היא כתבה, ואני השבתי "בואי". אני לא יודעת למה הסכמתי שתבוא, זה לא משהו שמאפיין אותי, לאפשר גישה בנתיב חסום, הלב שלי החליט על דעת עצמו ובהשפעת שתי כוסות היין שגמעתי שיחררתי.
01:45 היא עוד לא הגיעה ופתאום קולות של חרטה החלו ממלמלים בראשי. לרגע איבדתי שליטה, אבל רק לרגע. לא חיפשתי משמעות נסתרת, לא חיפשתי דרך להבין. יש משהו באהבה וסימני שאלה שהולך טוב יחד, אהבה לא מסתיימת בסימן קריאה, תמיד יש אחריה משהו שמשאיר מרווח: מרווח נשימה, או חריץ קטן של אוויר שאט אט נגמר.
אני אוהבת את הרגעים שהיא צריכה אותי אבל זו לא חוכמה, כולנו אוהבים שצריכים אותנו, כולנו אוהבים את ההזדקקות הזו, שיותר משהיא פתטית היא מנחמת. אני מרגישה שאני יוצאת מקליפה, שאני בוקעת מתוך משהו שכבר לא משרת אותי, גם אהבה שאינה מדויקת אינה משרתת אותי, אך אינני יודעת עדיין מה הליבה האמיתית של האהבה הזו. האם יש בנו משהו שיכול להמשיך רק עם הלב? רק עם הידיים המושטות לחיבוק?
בגיל 32 אני תוהה על קנקנה של אהבה. אהבה בגיל מאוחר כזה, שהוא לא צעיר ועוד לא זקן, אהבה שיש מאחוריה היסטוריה ולפניה עתיד לא ברור, אהבה בגיל 32 היא אהבה שאני רוצה ממנה משהו אחר, כי אני אחרת.
אינני עוד האישה שהסתתרה במושבים האחוריים של מכוניות כדי להיפגש עם אהבתה הראשונה, אינני עוד האישה שיכלה להיסגר שעות בחדר עם אישה שליבתה אצלה הכל חוץ מאת השקט ואינני עוד האישה שתלויה באהבה, רק באהבה ואולי בעצם, מעולם לא הייתי. בגיל 32 האהבה איננה רק תמימה ומחממת את המיטה והלב. אהבה בגיל מאוחר, שהוא אינו צעיר אך גם לא זקן, נצבעת בצבעים אחרים.
02:15 אני עוד יושבת ותוהה, יושבת ומחכה ולא מבינה איך הכל התגלגל כל כך מהר. אני אוהבת אותה אהבת נפש אך עדיין מסתכלת עליה ומזהה סימני שאלה מרחפים מעלינו. אהבה לעולם לא מסתיימת בסימן קריאה, תמיד יש אחריה משהו, כזה שלא סגור הרמטית ולא פתוח לרווחה.
כשנפרדים פתאום חושבים על דברים, חושבים על הכל, על הטיולים ועל השתיקות, על הסקס ועל החיבוק, על השגרה ועל ההזיות. הכל רץ כבסרט נע מול העיניים, ממש כמו לפני המוות. מריצים אחורה וקדימה, רואים את הכל, משתדלים לא להצטער על דבר, אבל מצטערים. מצטערים שלא הספקנו, שלא אמרנו, שלא צעקנו, שלא הזדיינו מספיק, שלא הבנו מספיק.
מה יש בנו שגורם לנו לעצור באמצע רעידת אדמה ולנסות להבין, מכאן לאן? ככל הנראה כי אנחנו יצורים המונעים מהישרדות, בשעת לחץ הכל מתכנס, יכולות שלא חשבנו שיש בנו מתעוררות לרגעים ודוחפות אותנו לפתרונות.
02:25 היא עדיין לא הגיעה ואני עודני במרפסת, מעשנת סיגריה אחת ואחת מיד אחריה. איבדתי שליטה לרגע, רק לרגע ואז זה הכה בי. החוזק אינו נמדד רק ביכולת להתרחק, אלא גם ביכולת להתקרב מבלי להתערער מכך. ופתאום לא הרגשתי מטופשת או מנוצלת או בשיחה ממתינה, נותרתי מי שאני, כזו שיודעת מה היא רוצה ולא מפחדת מההשלכות, כזו שיודעת לחכות במרפסת, כזו שיודעת להודות בזה, כזו שבוחרת.
02:35 "ערה?". כשהיא נכנסה לא הצטערתי שהיא באה, אולי זה המבט השבור שקישט את פניה שריכך אותי, ואולי זה הרגע הזה של ההזדקקות, שיותר משהיא פתטית היא מנחמת.