דמעות שקופות על מסקרה שחורה

את הבקרים אני פותחת בבית הקפה מתחת לביתי; בוטקה קטן, ארומה של קפה, כריכים מדגמנים בוויטרינה ותמהיל של אנשים שטרם פיצחתי מקבלים את פניי, הם כבר מכירים אותי ויודעים בדיוק איך אני אוהבת את הקפאין הנוזלי. לכל אחת מהדירות ביניהן טיילתי בשנה האחרונה היה בית קפה צמוד; כזה שישבתי בו או עברתי דרכו, כזה שחיכו לי בפתחו פנים מוכרות עם חיוך או סקרנות

או גם וגם.

בשבוע האחרון הייתי חסרת סבלנות פנימית; לא הצלחתי לקרוא כתבות בנינוחות, לא הצלחתי ליהנות מהקפה בשלווה האופיינית, לא הצלחתי להחזיק את עצמי לאורך זמן עם אורך רוח, האמת היא שגם לא ממש ניסיתי.

בהליכות המעטות מנקודה אחת לשנייה הרגשתי שהרוח קובעת את הכיוון; רגע אחד נמתחתי לימין ואז לשמאל, רגע אחד צחקתי לעצמי ורגע אחרי חשתי אנרגיה מתערבלת ומתגבשת למעין גוש חוסם ומתמקמת בבית החזה הפעור.

הלב הרגיש שלי נחשף אל העולם החיצון בקצב לא סדיר ולא דפוסי; רגע אחד אני מחסירה פעימה ורגע אחרי מרגישה את הדופק מאט עד כדי היעלמות. ברחובותיה של העיר המתיימרת לפרקים, יש אותי ואת הרוח הקרה ואת הלבד, והוא לא רע אליי הלבד הזה אבל לא תמיד אני מחבקת אותו ברכות.

בתוך החלל שיצרתי עבור עצמי יושבות ברגע נתון

אחד כל הנעמות יחד ומקוננות; נעמה הרגישה והפגיעה, נעמה החדה והקוהרנטית, נעמה המנהלת, נעמה האומנית, נעמה השלולית, בתוך האורגיה הבוכייה הזו אני תוהה כמה דמעות אישה אחת יכולה להזיל ובכן, לא מעט.

"דמעות שקופות על מסקרה שחורה" וסווטשירט בצבע אדום, באחד הבקרים הבאתי את הבכי לידי ביטוי בויז'ואל ופרסמתי תמונה שלי עם דמעות

ואיפור מרוח בחוסר אסתטיקה פואטי.

בפעם הראשונה שנפגשנו על החלון הקטן, אני וזו שהתחלתי לכנות "הקלידוסקופ", היא אמרה שלאחרונה הבינה שבכי הוא גם סוג של ביטוי, הוא לא רע ולא טוב ולא צריך להילחץ מזה.

היא צודקת.

התגובות השונות למסקרה המרוחה על פניי הנפוחות שיקפו את היחס שלנו לבכי; היו את אלה שניחמו, את אלה שדאגו, את אלה שהתעלמו ואת אלה שנבהלו; "מה קורה איתך?"

אנשים עוד נבהלים מדמעות, מאלה של אחרים

ומאלה של עצמם, ובעידן של פייק ניוז ופילטרים בורוד עתיק קשה לעכל עצב אמיתי מונח בפשטות באמצע הפיד. לפעמים עצוב לנו, לפעמים קשה, לפעמים בית החזה פתוח ושותת, זה לא רע ולא טוב זה מה שזה.

העיבוד והעיכול הרגשי שלי תפסו את קדמת הבמה בשבוע האחרון; כל צעד לווה בפעימות לב חסרות או מואצות, כל צלילה לשינה לוותה במחשבות אשר כיסחו אותי בעוצמות שבאו לידי ביטוי פיזי על גופי.

ברגעים האלה האוויר דליל וכך מתגנבות מחשבות על הישרדות, על מעבר דירה ועל חשבון בנק, על הלוואות והכנסות, על זוגיות ועל התהוות, על הלבד ועל הביחד. טולטלתי בין הקטבים, הרגשתי כמו מתאגרפת הנזרקת מקצה אחד של הזירה לקצה השני, וחוזר חלילה, שוב ושוב.

את מה שהראש יודע הוא יודע אבל הלב, הלב רוצה רגעים לתעל את הכל דרכו.

בתהליך ההתפתחות (האינסופי) ישנם הרבה רגעים של "לא נעים" ושל "לא בא לי על זה" לצד רגעים של קושי וכאב. אני מאמינה שהכל מגיע ומתרחש כדי לשרת אותי ושאין איזו מטרת על לגרום לי סבל או להרע לי, ועדיין, ברגעים שישבתי על החלון מכסחת סיגריה ועוד אחת ותוקעת במבה ושוקולד ואז צנים עם חמאה ואז בייגלה, היה לי קשה.

היכולת של הראש שלי לארגן ולעשות סדר פעולות היא פנומנלית, במהות שלי (לפחות בחלקה) אני קמב"צית מוכשרת. את מה שאני כבר מכירה ויודעת אני לא חוקרת אלא משתמשת בו ובאמצעותו סומכת על עצמי עוד יותר. את היכולת להביא ביטוי רגשי אותנטי, חסר הרמוניה ולא אסתטי אני מברכת ועוד מעמיקה. את החיבור בין המערכות אני משפצרת עדיין.

החיים שלנו בנויים מחוויות על חוויות, מימדים על מימדים ואני "מבינה" הכל אבל העיכול והניקוי הרגשי חייב להתקיים כדי לשדרג אותי לשלב הבא, כדי להביא אותי נקייה ומאפשרת לפרק הבא להיכתב ולהתקיים.

ובדיוק כמו כלי עם מים עומדים; אם לא ננקז, נפלטר ונזרים הם יהפכו לעכורים ויימשכו אליהם חרקים מציקים ומזיקים. אז את הכלי שלי אני מנקה, זה לא רע או טוב זה פשוט מה שזה- ביטוי, ועל אף הרגעים בהם הרגשתי שק החבטות של היקום ועל אף שיקיצות הזויות באמצע השינה קישטו את לילותיי, אני כאן, מפנה את המים ונושמת עוד קצת.

בשעות המאוחרות של הלילה אני יושבת על החלון, מחסלת סיגריות, מרגישה חוסר נוחות, מנסה לנשום, משמיעה שיר, אוכלת עוד עוגייה. אני אוהבת את הנעמה הזו שהולכת חשופה, שלא צריך לחפש את הדופק שלה או את הלב כי הכל כבר בחוץ וכל משב רוח מעורר, כל מנגינה מרטיטה, כל מחשבה מקפיצה. כאשר הכל רוטט הלב מתרחב ומרגיש ורוצה לפעום מחוץ למגבלות הפיזיות של הגוף, ואולי ברגע הזה בדיוק, הבנתי גם שאני מוכנה לאהבה.