השעה שלוש לפנות בוקר, אני יושבת על כיסא הנדנדה, הרוח מלטפת את רגליי החשופות והסיגריות מתכלות בזו אחר זו. לאחרונה אני מבלה שעות רבות במרפסת, בעיקר באמצע הלילה, בעיקר כי נמאס לי להילחם בנדודי השינה תוך שינוי תכוף של תנוחות במיטה.
דקלה שרה על בדידותה הנהדרת ואני שרה איתה על בדידותי שלי. הדמעות זולגות בשקט במורד הלחיים ופוגשות בשפתיי, פעם הייתי בכיינית, היום לוקח לי קצת יותר זמן, אבל שיר טוב ורוח קרה משחררים את הפקק בכל פעם קצת.
בחושך של הלילה לא רואים את הים, אלא רק אינסוף צבוע בשחור. נדודי השינה מולידים שיחות המציפות את כל הפחדים והחששות, אני מוצאת את עצמי הודפת אותם בזה אחר זה, מנסה להשתלט ולנווט את הספינה לחוף מבטחים. לא תמיד זה מצליח לי, לא תמיד אני מצליחה לראות מעבר לנבואת השקר של הבדידות.
לפעמים אני חושבת שלא קיים אדם כזה, שירצה להכיל את כל כולי על כל הגודל שלי, הפנימי והחיצוני, אדם אשר לא ייבהל מנקבת האלפא שאני; זו שללשון שלה אין מעצורים, זו אשר אומרת את הדברים כמו שהם, זו שאינה נופלת לתבנית חברתית כזו אחרת אלא המשתדלת ליצור קווי מתאר משל עצמה.
"אני לא רוצה לזיין, אני רוצה לעשות אהבה" הוא אמר ואני הבנתי בדיוק מה הוא מבקש לעצמו. סקס הוא רק חלק אחד מתוך התמונה הגדולה. כשאנו עושים אהבה אנחנו מסירים מעצמנו את המגננות, הפיזיות והרגשיות, אנחנו נחשפים פנימה והחוצה ועד כמה שזה מפחיד זה קסום באותה המידה. הנשימות העמוקות, הנשיקות המתמשכות, המילים אשר נאמרות בלחישה אל תוך האוזן, כשאני עושה אהבה אני נכנעת לנעמה הרגשית והפואטית, זו שאין לה מילים חדות, זו שאינה מבקשת לדובב כל פעולה, זו הבוחרת להתמסר.
בשעות האלה של הלילה ישנו שקט המפלס את דרכו לתוכי. כבר הרבה זמן לא עשיתי אהבה, הזיונים הארעיים אשר קישטו את התקופה האחרונה היו פורקן פיזי גרידא. לא היה בהם רגש, לא היה להם ערך מוסף, לא עירסלו אותם מילות חיבה.
אני לא מתכחשת לצורך הפיזי שלי, אני לא מתכחשת לרצון שלי לגנוח בקול אל תוך החלל וגם לא מתיימרת לייחס לו משמעות עמוקה כזו או אחרת, אבל לצד זה מתהווה משהו נוסף, כזה הרוצה להחסיר פעימה, להתרגש ממבט ולקלף שכבה אחר שכבה מול האדם אשר אבחר להפקיד את ליבי בידיו.
השיחות שלי ושל בושקי על הלבד ועל בית ריק מעוררות בי שאלות על עצמי ועל המוכנות והבשלות שלי לזוגיות חדשה. לתחושת חוסר יש יכולת לבנות תמונות פיקטיביות בראש, לפעמים נדמה לנו שאנחנו מוכנים למשהו חדש כאשר הרצון האמיתי שלנו הוא להפסיק את הכאב הישן, אבל אני כבר לא כואבת.
זו תקופה ארוכה שאני לבד, בתוך הזמן הזה היו רגעים קטנים בהם הרגשתי בודדה, אך הייתי צריכה את זה, הייתי צריכה לחיות בשלום עם הלבד על מנת שאוכל להתבשל לקראת אהבה חדשה. והנה, שבעתי ממיטה ריקה ומהודעות סתמיות ומשהו בי מבקש עזר כנגדי.
אני נכנסת למיטה ומתכרבלת אל תוך עצמי, החלון הפתוח מאפשר לרוחות הקרות להיכנס פנימה, החורף כבר כאן. זו העונה האהובה עליי, זו שהיא ספק מלנכולית, ספק רומנטית ואולי בעצם היא שילוב נפלא ומדוייק של השתיים. בלילה ההוא, הגשם ירד ונסך בי תקווה מחודשת שאולי הגיע הזמן לומר שלום, להתראות לך אהובה, בדידותי הנהדרת.