בנסיעה לעבודה הדמעות החלו לרדת באופן לא רצוני. אני אוהבת מוזיקה ושונאת אותה בו זמנית. המילים פורטות על מיתרי ליבי ואני לא מצליחה להשתלט על הרגשנות הדביקה. בתוך הרכב, צלילים נשמעים בווליום ראוי ואני מדברת בעיקר עם עצמי ובקול. בהתחלה זה קצת מביך כי אני בטוחה שכולם עסוקים רק בי ושואלים את עצמם מי זו המשוגעת הזו. אחרי כמה דקות ומבלי לשים לב אני כבר עמוק בתוך שיחה קולחת עם הפרטנרית הטובה בעולם.
החיים האלה הם מסלול אתגרי בתוך חדר מראות, אנחנו משקפים ומשתקפים באחר. מערכות היחסים שלנו אינן משרתות רק את ההנאה או את כאבי הלב או את הצחוק. הן כאן כדי ללמד אותנו משהו על עצמנו. מ' אמר שלפעמים זה לא עניין של למידה והתפתחות, אבל זה כן, גם ברגעים המעייפים, גם ברגעים שאין לנו אוויר.
במחשבות שלי ביני לבין עצמי בחנתי את הפוטנציאל הזוגי בינינו וניהלתי רשימות כמו מנהלת חולת שליטה. שני טורים לינאריים הצטיירו אצלי בראש; למה כן ולמה לא. למה אני רוצה ולמה הוא לא ירצה. הסיבה הראשונה שנכתבה היא "40 קילו מעל המותר", אותה אישה שהיא אגדה בחדרי חדרים אבל פחות אטרקטיבית במסיבות בריכה. הבוקס העוצמתי שקיבלתי בבטן לא איחר להגיע.
אנשים משרתים את השיעורים שבחרנו לעבור כאן ואלו לעולם לא חד ערכיים. ההתמודדות הינה רחבה ועמוקה ואפילו שכבר חשבתי שעברתי את השיעור הזה הוא הגיע אליי שוב, הפעם מחזית אחרת. מהם 40 קילו מעל המותר בעצם? ומה זה אומר עליי שזהו הדבר הראשון שחשבתי על עצמי, ומה זה אומר עליו?
40 קילו מעל המותר חשפו את נעמה שעדיין מתמודדת עם הערך העצמי שלה ועודנה קושרת אותו לנראות, מול גברים סטרייטים בעיקר, זו שעדיין חווה את הגדול מול הקטן, זו שביקשו ממנה להקטין את עצמה כדי שהיא תוכל להתאים לזכר אלפא, לכאורה. אבל אני נקבת אלפא רגישה וגמישה.
בשיחה האינטימית בינינו אמרתי את המשפט, ארבעים קילו מעל המותר, בקול. שמעתי את עצמי אומרת את המילים והרגשתי את הבטן שלי מתהפכת. האמצעים ההישרדותיים שהגוף והראש שלנו מסגלים לעצמם עם הזמן מנסים בעיקר למנוע מאתנו להיפגע. הם לא תמיד צודקים, הימנעות או עצירה פתאומית אינן משרתות את ההתפתחות הכללית שלנו.
אמרתי את המשפט לא כדי שהוא, מטעמי נימוס, יסתור את דבריי, אלא כדי שאעבור עוד משוכה בתוך המסלול האישי שלי. בשיחה הזו לא נחשפו רק מחשבותיי הרגישות ביותר אלא גם הפערים המתקיימים בתוכי, באחת הפכתי מגוש מוצק של בשר ועצמות לאמבה חסרת צורה מוגדרת. אני חיה טוב יותר כאמבה.
בכל יום אני מהדקת את הקשר שלי עם נעמה המשתקפת במראה, זו המרגישה סקסית על הבוקר, זו אשר לפעמים מחסירה פעימה מחוסר ביטחון, זו שלא חושבת על דיאטה מעשית (בטח לא בזמן שהיא מורחת מיונז בטוסט בהיעדר חמאה) זו המבינה, בכל יום יותר, שקווי המתאר של גופה אינם נוקשים, בדיוק כמו גבולות התודעה שלה.
בנסיעה לעבודה נשמעה מוזיקה בווליום ראוי ודמעות שטפו את לחיי הצ'אביות עת עירסלתי את נעמה, זו שבניגוד לאינסטינקט ההישרדותי בוחרת להיחשף ולהתמודד, בוחרת להתבונן רחב ועמוק אל תוך עצמה. אנשים משרתים את החוויה ההתפתחותית שלנו פה, לא רק את כאבי הלב. אני לומדת לחבק את הכעס והעצב ולא להתעלם מנוכחותם, כי מה זה אומר עליי? ומה המדד והאם בכלל קיים אחד כזה, ומהם ארבעים קילו מעל המותר בעצם?
Comments