• נעמה כהן

תקופה של בין לבין

יום אחרי שחזרנו לארץ ישבתי במרפסת, שתיתי קפה והרהרתי עם עצמי לגבי התקופה החדשה שנפתחה עכשיו. תקופת בין לבין כזו, שאין בה עיסוק מובהק ואין בה לוח זמנים צפוף ואין בה כמויות של מיילים ואין מסמכים לחתום עליהם. כשאת עצמאית, התקופות הללו הן מבורכות, כי זו הזדמנות לעשות איתחול ולחשוב על צעדים להמשך. אבל בתקופות האלה של הבין לבין, בראשיתן לפחות, יש לי רגעי הסתגלות המקושטים עוד בשיחות הישנות שלי עם עצמי. קשה לי להתנהל בחוסר מעש, לא כי אני מתיימרת להגיד שאני חייבת לעשות משהו, לא כי אני עוד חושבת שאני הולכת לאיבוד בזמן החופשי, אלא כי התגובה הסביבתית "לבטלה" תמיד פוגשת אותי בערך העצמי שלי. בכל זאת, בתרבות המחנכת אותנו לעבוד מתשע עד שש, לקרוע את התחת ולא לבלות רגע אחד מבלי לעבוד, קצת קשה לקום בשעה 11:00 ולא לחשוב על עצמך כעל פרזיטית.


בעבר התעסקתי המון באיך זה נתפס ואיך זה מתפרש ומה חושבים עליי כשאני מבלה את היום מול הטלויזיה או בבית קפה. ההתעסקות הזו גבתה ממני מחיר כבד, כי במקום להיות בנינוחות ולייצר חשיבה פרודקטיבית, נפלתי לסללום של הלקאה עצמית וכרוניקה של מחשבות לא מעצימות. לפני יותר משנה החלטתי לשים סוף לכרוניקה הרעילה הזו, הבנתי שהפרשנות העיקרית נמצאת בעיקר בראשי וגם אם לא אז היא צריכה להיות על הזין שלי.


נעמה של לפני שנתיים הייתה סובלת קשה יותר וארוך יותר, נעמה של היום שוכבת על שפת הבריכה בבקרים, מבינה שהכל זמני, גם תקופת היובש, התעסוקתי (והמיני. קריצה) התקופה הזו שונה מתקופות אבטלה או בטלה אחרות, היא שונה כי בחרתי בה. לא בחרתי לשווק את העסק, לא בחרתי בפרויקט חדש, בחרתי להיות רגע בשקט ולהבין מה אני באמת רוצה לעשות עכשיו.


באותם רגעי הסתגלות ראשוניים, התודעה ההישרדותית והמתיישנת שלי דפקה בדלת וניסתה להיכנס בכל הכוח; "מה יהיה עם כסף?", "ממה תחיי?" , "לא חבל על הזמן?" חייכתי אליה אך השארתי אותה בחוץ. לא אפשרתי לה להיכנס כי אני לא מאמינה יותר בקבלת החלטות מתוך חוסר ומתוך לחץ.


בלילות, עת אני שוכבת במיטה, כל הרצונות שלי קמים לתחייה וחוברים כסצינות, סצינות לכדי סרט מרתק; תרגום הספר לשפות נוספות, כתיבת ספר חדש, בניית סדנת כתיבה, הרצאות, מפגשי סופרת ועוד, ועוד. אני לא רצה מרתונים בתנאי שטח אלא בראשי, אני רואה את הכל קורה ומתרחש וזה מרגש אותי ואחת לכמה דקות גם מלחיץ אותי. אני רוצה כל כך הרבה דברים, ואני רוצה אותם מהר, במקביל ועכשיו.

יש לנו התייחסות מוזרה לקצב איטי, לא פעם זה מתפרש אצלנו כמו "הנשימות האחרונות", המקטע האחרון לפני המוות, בזמן שהיכולת שלנו לשלוט בקצב על פי הצרכים שלנו, היא המפתח. לפעמים שווה לעצור, לעשות סדר ולהתקדם לאט. אז החלטתי לעשות בדיוק את זה וקניתי כרטיס למדריד, שכרתי שם דירה ואני נוסעת לכמה שבועות, קודם כל כי בא לי ואני יכולה.


לצד הרעיון המתגבש, נוצרה לה רשימת משימות שתפקידה לוודא שאני לא מתבטלת שם, מעין סמן ימני או נוגש מצרי, מה שתרצו. עת ההבנה הזו נחתה עליי, הפסקתי לייצר בה סעיפים נוספים והחלטתי כי לנסיעה הזו אין תו תקן שיעיד על האפקטיביות שלה ואין צ'ק ליסט ללכת לאורו. אני נוסעת לכתוב, נוסעת לאכול, נוסעת לחוות משהו אחר, ובעיקר נוסעת להיות מופתעת מעצמי וממה שהיקום מכין עבורי.

36 views