top of page

תולעת מספרים

חזרתי לראות את "הסופרנוס". אני לא ממש זוכרת את הסדרה כך שיש לי מעין חווית צפייה ראשונית פחות או יותר. אני אוהבת סדרות מהז'אנר הזה, כאלה שיש להן גרעין סיפורי, עלילה אשר נעה בקצב, סקסיות ומערכות יחסים מורכבות. זו הסיבה שהתמכרתי גם ל-"ילדי האנרכיה" ו"לוויקינגים", ועל אף שאחת היא על מאפיה איטלקית, השנייה על מועדון אופנוענים והשלישית על ההיסטוריה הוויקינגית- הן מספרות את אותו הסיפור.


עניתי לשיחה מהבנק בבוקר שישי חם ולח. עם ההלו הראשון הבנקאית ירתה עליי את המספרים ובישרה לי, בטון מוכיח ומאשים, שהיא מחזירה את כל החיובים שלי. היא גם אמרה שהיא חייבת להקטין את המסגרת של החשבון ואני השבתי "בואי נדבר ביום ראשון ונסגור את הכול". חמש דקות לאחר שניתקתי את השיחה וקיללתי את האמ- אמא שלה קיבלתי הודעות על חיובים שלא ירדו ושאני נדרשת לטפל בכך במהירות האפשרית. כמה שעות אחר כך אני אשב עם חברים שאני אוהבת בבית קפה בנצרת ואזיל דמעות רגישות על לחיים סמוקות.

שלוש הגיבורים חיים בתקופות זמן שונות, הם מתלבשים שונה ואפילו נשמעים אחרת; לאחד מבטא איטלקי, לשני אמריקאי ולשלישי מבטא נורדי.

בשיחה עם הבנק הרגשתי תולעת הזוחלת על גחונה והמתפללת שלא יידרכו עליה בטעות. ברגע ההוא, על אף הידיעה הברורה שאני במקום המדויק לי ובניגוד לתחושה הפנימית שזה עוד חלק חשוב מהדרך, הרגשתי שהכול פשוט לא בסדר. הרגשתי קטנה, עלובה וכזו שצריכה את אח שלה שיגבה אותה ויזכיר לה מי היא ועל הדרך שיתרגם לה גם את מנהלת הסניף.

הקטע עם אמון ואמונה מתחיל בלסמוך. הוא הבחירה החוזרת ונשנית להרגיש את הכול על מלא ולסמוך על עצמי מספיק כדי לדעת שזה לא מגדיר אותי. זה כמו גברים שאינם בוכים כי בכי נתפס כחולשה ואקט לא גברי אבל במגרש כדורגל הם דווקא כן בוכים ואפילו לא מסתירים את זה. אותה הפעולה שתי פרשנויות שונות ובסוף בכי זה בכי זה בכי . ומה יש בזה? ומזה בדיוק אומר עליי?


אז הייתי תולעת, הייתי תולעת עד הסוף, וגם כששאלו לשלומי אמרתי בקול רועד שאני מרגישה כמו תולעת.


בשיחה עם אחי פרטתי את דרכי הפעולה לטיפול במצבי הפיננסי, אלו מהן יתנו מענה מיידי למצב הנוכחי ואלו פעולות נועדו למענה ארוך טווח. "ההתנהלות שלך זה לא העניין" הוא אמר בקולו הלא מתרגש "להתנהל את יודעת, זה רק עניין של הכנסות וזה יגיע". האח הזה שלי ואני מנהלים שיחות ארוכות ועמוקות על החיים, על הקול המנחה ועל מימוש. עם השנים השיחות הרגישות שלנו עברו התפתחות ובמקום שפעם הייתה בו תוכחה היום יש הקשבה ובמקום שפעם שכנה בו ביקורת היום יש העצמה. כך הוא מבין שאני צריכה רגע להוציא את הקיא הרגשי לפני שאני פונה להבנה ואני מבינה שהשאלות הן לא חקירה צולבת במטרה לגלות איפה אני לא בסדר.

לפעמים אני מתהלכת בדרכי בחושך, לא תמיד הכל ברור ומואר. מפחדת? בטח שאני מפחדת, כלומר יש רגעי פחד ויש כעס ואפילו עצב. הרבה יותר פשוט להרים לעצמנו כשהכול עובד ובמקום; המשקל, המאהבים, הכספים והגוגל קלאנדר מלא דיו. אבל אני דווקא רוצה לגבות אותי ברגעים בהם אין קבלות ואין אישורים ואין פידבק נראה לעין. אני רוצה לעמוד יחד איתי בדיוק שם, ברגע ההוא, כשכל הנתונים מתכנסים ומייצרים תמונה שהיא האמת לכאורה, ובדיוק במקום הזה לדעת מי אני, למה אני פועלת כפי שאני בוחרת, מה אני רוצה ומהי האמת כפי שרק אני מנסחת אותה.

אחד מהרגעים המכוננים בחיי היה הרגע בו הסכמתי להטיל ספק בכל מה שלימדו אותי על העולם ובכל מה שאני יודעת על עצמי. הקול הפנימי שלי ביקש לצאת למסע של גילוי וחקירה ואני לקחתי בחשבון שתהיינה הפתעות בדרך. שמעתי פעם בסדרה מישהו שאמר: "אל תעשה לך פרות קדושות ואל תשחט אותן" והמשפט הזה הדהד איתי. אנחנו מקדשים דברים במהלך חיינו, שמים סביבם זר של כבוד, מגדרים את עצמנו איתם ואז נמנעים מלגעת בהם. אפשר לכעוס על אמא, אפשר להתאהב בבת הזוג של החבר שלך, אפשר לא להתגייס לצבא, אפשר לא להגיע לקידוש בשישי, אפשר לבחור לא להביא ילדים. אני שחטתי את הפרות הקדושות בחיי בידיים חשופות ואת הדם שלהן מרחתי על כולי.


הקטע עם אמון ואמונה הוא הידיעה ששורשים צומחים ומתחזקים בחושך.


טוני סופרנו, ג'קס טלר ורגנאר לות'רוק מתמודדים עם אותו קונפליקט עתיק יומין: האם לבחור בעצמי או באחר. כשהאחר הוא המשפחה, התפקיד והגורל שלדעתם הם נולדו אליו ושאין ממנו מנוס. שלושתם מנסים לצאת אך נשאבים פנימה. אף אחד לא אמר שזה קל להיפרד מאמונות מגבילות. בשלושת הסדרות אי הבחירה של הגיבור בעצמו הובילה לתוצאות הרסניות פעם אחר פעם.


פעמיים בשבוע אני צועדת רבע שעה, עולה שלוש קומות ומתמסרת לחמישים וחמש דקות של נוכחות מלאה על מיטת הפילאטיס. חמישים וחמש דקות בהן רוב המחשבות מתאדות וכל כולי מרוכזת בתנועתיות ובנשימה. אין באמת ברירה אחרת, אם אני לא מתמקדת בכאן ועכשיו בזמן שרגל אחת שלי באוויר והשנייה מייצבת את כל הגוף, אני אמצא את עצמי מתרסקת על הרצפה. אם לרגע אעיף מבט בנשים שלידי ואשווה את הביצועים- המיטה תיסגר עליי. חמישים וחמש דקות. הרגליים שלי חזקות, שיווי המשקל משתפר והגמישות מעמיקה עוד ועוד. עירומה מול המראה אני לא ממש רואה את השינוי על הגוף אך בכל רגע נתון אני מרגישה אותו.








4 Comments


Guest
Aug 31, 2023

פספסתי את השיתוף הזה - כנראה החום של אוגוסט בער…. אני אוהבת את הביטוי מרחיב הלב שלך, בונה עמוד שידרה ולא נרתע מלגעת בכל מה שמגיע. השורשים זקוקים לחושך כדי לצמוח ולהתחזק. תודה על ששמת עבורי את האור בדברייך👌❤️😇

Like
Guest
Aug 31, 2023
Replying to

תודה שאת מחזירה לי אור בחזרה עם השיקוף והשיתוף 😘

Like

Guest
Aug 05, 2023

מעולה ומדויק

Like

Guest
Aug 04, 2023

כתיבה זורמת וקולחת, אהבתי

Like
bottom of page