שחייה לילית

הבריכה בקומפלקס ריקה בשעות המוקדמות של הבוקר, גם ילדי החופש הגדול לא מעיקים על מרחב. אני מתהלכת על הדק הלוהט, נעמדת על שפת הבריכה ותחילה משכשכת כף רגל אחת לבדוק את המים. יבגני המציל מתבונן עליי, מחייך מרחוק ורוצה להתקרב. אני נכנסת למים וגופי מתקרר בן רגע. משקפי השמש מסתירים מבטים סורקים והאוזניות מנתקות רעשים מבחוץ. ראשי מוטל לאחור, מבטי מופנה אל השמיים הכחולים והריקים מעננים. אני אוהבת שהפנטזיה שלי היא המציאות.

כבר יותר מחודש שאיני גרה בדירה התל אביבית שלי, ואת הבקרים אני פותחת במתחם הנובורישי הממוקם מתחת לבית הוריי. אני מרגישה שזהו בית הקיץ שלי עם הבריכה והמרפסת לים והשקט. כשבחרתי לשחרר את המרחב הפיזי המוכר שלי ולהתמסר לתנועה זה תפס אותי בפחד, לא ידעתי אם אני מוכנה לוותר על החלל הפרטי והריק, על המעדנייה, על הישיבות הספונטניות עם חברים. לא ידעתי אם אני מוכנה לאינטראקציה יום-יומית עם ההורים שלי.

אני יוצאת מהמים ומשב רוח פוגש בעורי הרטוב וצמרמורת עוטפת את כולי. אני נשכבת על מיטת השיזוף, מעבירה שיר ופותחת את הספר בעמוד שעצרתי לילה לפני. לאחרונה, חדוות הקריאה חזרה אליי ואני קוראת המון. שעות על גבי שעות אני מבלה בין משפטים ומילים שאחרים כתבו; עוברת איתם מסע, נכנסת איתם למיטה, מתרגשת, כועסת או לא ממש מבינה מה הם רצו להגיד.

השמש החמה מייבשת את גופי בדקות בודדות. הפלייליסט רץ, גם העמודים בספר. יבגני מסתובב במרחב, מידי פעם עוצר לידי. הוא מקשקש איתי עם מבטא רוסי וגוף מסותת. אני לא נמשכת ליבגני.

הימים בקומפלקס עוברים בנעימים, בתוך השטח המשותף ישנם מרחבים אינדיבידואלים שההפרדה ביניהם ברורה, שלא לומר הכרחית, להמשכו של התלת-קיום הזה. אבא שלי מרותק לעולמו, עולם בו הוא מבשל מטעמים על פי בקשה או יושב על הכורסא התכולה וצופה בטלנובלות טורקיות, שתיים או שלוש במקביל. הוא לא מפריע ולא מתערב, גם כי הוא לא מאמין בזה וגם כי הוא לא מעוניין שיתערבו ויפריעו לו. אמא שלי מציעה לי סיגריה בערבים, עושה איתי שיחות עדכונים ובעיקר נהנית ממתכונת המגורים החדשה כל עוד היא מתקיימת.

אני מתהפכת על הבטן והשמש מלטפת את לחיי הישבן שלי. אנשים נוספים הגיעו לטבול במימיה הקרים של הבריכה. אני מתבוננת עליהם, על אלו המגיעים לבד ועל אלו המגיעים עם הילדים. אני מעבירה עוד עמוד.

בריכות מחרמנות אותי.

השגרה החדשה שלי מוצאת חן בעיניי, אני עובדת בבקרים ובשעות אחרי הצהריים יורדת לבריכה. אני קוראת ספרים וצופה בסדרות מפוצצות בטסטוסטרון ואת לוח הזמנים שלי אני מנהלת בדיוק מירבי. אני מרגישה בירח דבש, בו אני גם החתן וגם הכלה, או הכלה והכלה, או החתן והחתן. יותר מהכול אני מתאהבת בעצמי.

הוא אמר שאני זכרית בהתנהגות שלי, אולי כי הוא לא רגיל לאישה שאומרת "בוא נזדיין" מבלי להשתמש בניסוח מכובס ומסובך. אולי כי גם הוא קורבן של התודעה הכוזבת האומרת שנשים לא יכולות להגיד "סקס וגמרנו" וחייבות לאפשר מרדף וצייד במעטפת של רגש קיצוני. אתם אולי נרתעים מהמילה שרמוטה, אני דווקא מנכסת אותה לעצמי בגאווה.

בביקור בדירה התל אביבית שלי, אחרי שלושה שבועות בהם לא היינו יחד, הרגשתי שהיא שלי אבל שההפסקה הזו עושה לנו טוב. היא הייתה יפה ונקייה כפי שאני אוהבת, המזרן נוח כתמיד והסיגריה שעישנתי בסלון הייתה הטעימה מזה תקופה. אפשר ליהנות מהרגע ולא להתמלא געגוע, כשם שאפשר להתגעגע ולא להניע לפעולה.

טבילה נוספת לקירור הגוף, אני מרגישה שעיניים לוטשות בי מבטים ואני נהנית מזה. אני אוהבת להתהלך עם החוטיני השחור ולהרגיש עיניים עוברות הלוך ושוב על גופי. אני אוהבת לזהות מבעד למשקפיים את השכנים שאני פוגשת במעלית או בקומה.

מאוורר התקרה זורק רוח נעימה על גופי העירום. בשבוע האחרון אני רואה "פאודה" ועל אף המסרים הכואבים מאוד על המציאות העכשווית והמתמשכת, ועל אף שהגישה שלי כלפי צבא וביטחון, מדינה ופטריוטיות השתנתה במהלך השנים, אני צופה ואפילו נהנית. ייתכן, שאלו הדמויות החתיכות והמסוקסות, השפה הערבית והאנרגיה האלימה. כן, בחלק מהפנטזיות שלי אני זונה מיליטנטית ואני בסדר עם זה.

אספתי פריטים נוספים שיהיו איתי במהלך ההפסקה שלנו האחת מהשנייה. עוד ג'ינס, טייץ קצר בצבע ירוק, את הסבון שאני אוהבת וגם את הדרכון. את החולצה הצבעונית המכופתרת שרכשתי בחנות יד שנייה, וגם את התיק השחור של המותג הצרפתי.

בבקרים אני עובדת, כותבת תוכן לאחרים, מנהלת את לוחות הזמנים של אחרים, מדייקת את מה שאני רוצה. העבודה האמיתית מתרחשת ביני לבין עצמי ובכל מרחב בו אני נוכחת; בבית הקפה הנובורישי והרועש או על שפת הבריכה, על המיטה הנפתחת בבית הוריי או בנסיעה באוטובוס. אני אוהבת לנסוע באוטובוסים, אני כבר פחות אוהבת לנהוג.

בשעות אחר הצהריים אני נפגשת איתה; מגבת על מיטת השיזוף, אוזניות, ספר. יבגני מחייך, אנשים מפוזרים ברחבי המתחם. אחרי הטבילה הראשונה, אני יוצאת ומשנה את הזווית כך שמבטי יפנה אל הבחוץ. רואים קצת את הים ואת השמורה, וככל שהשעות נוקפות והעמודים בספר עוברים בזה אחר זה, השמש מקיימת את הרוטינה הקבועה שלה ושוקעת. צבעים של כתום וסגול נזרקים ופוגשים בכחול של הבריכה, אשר מימיה חמימים אחרי יום קיץ ארוך ולוהט. זהו הזמן הנעים ביותר לשחייה- בעת חילוף המשמרות בין היום ללילה. אני נכנסת למים ומביטה על השמיים הצבעוניים, מרגישה את ההתרחבות הפנימית וחווה את האין סוף.