top of page
Writer's pictureנעמה כהן

שבע ושבע-עשרה דקות

וכשהיא מכינה לי את הקפה היא קודם מוזגת את המים הרותחים אל תוך הכוס ורק אחר כך סוחטת קפסולה של קפאין מרוכז. דברים מסתדרים מעצמם, אני יודעת.


בלילות האחרונים אני נשכבת על המיטה וחושבת על חיי; על רגעים של ביחד ורגעים של לבד, על רגעים של וודאות ורגעים של סימני שאלה, על איך ברגע אחד אני רוצה וברגע אחר לא בטוחה. אני זזה, בתוך המיטה ומחוצה לה, ובין לבין מחליפה בגדים, מורידה שכבות, עוברת בין דירות, יושבת בבתי קפה, מכירה אנשים, מזדיינת עם אנשים, מדברת ללא הפסקה, בוכה ושותקת.

לקח לי רגע אחד יותר מברגיל להתמסר לשפתיה אליהן תחזקתי געגועים במשך חודשיים וקצת יותר. התגעגעתי אל הרכות והעדינות, אל הנשימות המתחלפות, אל שיח הלשונות והנה, אנחנו על הספה, היא מנשקת אותי ואני רוצה לעצור- לרגע. בדירה הזמנית הנוכחית אין לי חשק לבשל ואני לא רעבה רוב הזמן, זה קורה לי בעיקר בתקופות של עיכול רגשי מאסיבי; המים גועשים וממלאים אותי ולא משאירים מקום לפחמימות ריקות או מורכבות.


דברים מסתדרים מעצמם, אני יודעת.


רגע לפני שאני פותחת את הדלת אל הבית החדש והקבוע אני מתבוננת על השנה האחרונה, על האנשים והנשים אשר ביקרו במיטתי ובליבי, על החלונות דרכם הצצתי החוצה בעוד אני התכנסתי יותר ויותר פנימה, על ביסים קטנים וארוחות גדולות. זו בחירה אמיצה לנדוד, זו בחירה אמיצה להתנתק מכל היאחזות שהיא- בית, הגדרות ותמונות שצרבנו בראשנו. אני אישה אמיצה, גם את זה אני יודעת, אפילו ברגעים שאני עוד מגדירה את המרחב.


הפגיעות שלי מתפשטת על כולי ומצליחה להזיז אותי ממקומי, אני לא מפחדת ממנה אך לא תמיד מתנהלת עימה בנינוחות. הפגיעות הזו יורה לעיתים חיצים סרקסטיים, לעיתים היא משתיקה אותי ולא פעם מעלה דמעות לעיניי ומורידה אותן על לחיי ושפתיי. הפעולה האינסטינקטיבית היא להיסגר ולהסתגר; בתוך ארבעה קירות דוממים או בתוך ארבעת החדרים של הלב.


07:17 אני פותחת עיניים והנה היא כאן, שוכבת לצידי, ישנה בשלווה יחסית. בזמן שלנו בנפרד לא חלקנו מיטה אבל ישנו ביחד כמעט כל לילה. עת אני תוהה איך אני מרגישה בתוך הסצנה שכתבנו שתינו, אני מתקרבת אליה ולפתע היא מסתובבת ומנשקת אותי מתוך שינה. אני מתרככת ומתמסרת. הרבה מילים עברו בינינו; משפטים שלמים על החיים, על התפתחות, על פחדים, על משיכה, על אהבה. עכשיו היא צמודה אליי והשעון המעורר ינדנד בעוד שעה.


"האישה והקימונו" היא אומרת בקול, ומתייחסת לחלוק המשי שלי שמכסה הכל ולא מסתיר דבר. את גופי העירום אני מראה בביטחון מלא יותר מאשר את הפגיעות שלי, אבל היא נוכחת בווליום משתנה ואני מערסלת אותה ברכות, ובעוד יומיים אארוז את המזוודה ואצא מהדירה הזמנית אל הבית שבחרתי עבור עצמי; ארבעה קירות ושמש שתיכנס מבעד החלונות ותשטוף את הכל. לפעמים אני לא רואה את האור אלא רק מרגישה אותו.


סגירה של דלת אחת ופתיחה של אחרת היא תנועה במשחק, פעם אחת את עוזבת ופעם אחת את נכנסת. אני שמה לב לדלתות המתגלות ובוחרת באחת אשר דרכה אני רוצה להיכנס. יציאה מדלת אחת וכניסה דרך דלת אחרת, התנועה היא ספירלית רחבה ותמיד קדימה ולמעלה, ובין המרחבים והמימדים השונים יש דלתות פלדלת ולפעמים גם דלתות הזזה.

ליאונרד כהן שר ברקע וקולו העמוק והמחוספס פורט על עורי בעוצמה רכה וברגע המסונכרן הזה אני חווה את עצמי על מלא; על הדואליות ועל השונות, על הדרך בה אני בוחרת, על הפחדים, על הרצונות, על התהיות והתשובות. הרבה מילים עברו בינינו, גם נשיקות עמוקות ורכות. בשנה וחצי האחרונות עסקתי בעיקר במרחב; המרחב הפיזי, מרחב משותף עם אנשים והמרחב הפנימי שלי. כל פעולה במרחב אחד השפיעה על המרחבים האחרים; כל מילה דייקה, כל פעולה הרחיבה, כל נשיקה העצימה. הפעולה האינסטינקטיבית היא לסגור ולהיסגר אבל אני בחרתי אחרת, אני בחרתי להיפתח ולפתוח, והמסע הזה בין דירות שונות וצבעוניות וכל מה שקרה בתוכן ובניהן היה חלק במסע הרב מימדי של נעמה מתוך ואל עצמה.

בלילה גופי נצמד לגופה ותנועות איטיות וקצובות הלהיטו כל תא ותא והעמיקו את הנשימות של שתינו. עם כל נשיקה התמסרתי יותר, עם כל כיווץ הורדתי עוד שכבת הגנה.


הסתכלתי עליה,

רציתי להגיד "אני גומרת"

ואמרתי "אני אוהבת אותך".

111 views0 comments

Comments


bottom of page