• נעמה כהן

פנים. סלון- לילה

אם הוא היה יודע את כל אשר מתחולל בלילה בראשי כאשר אני מדדה אל עבר השינה, הוא לבטח לא היה רוצה כל קשר איתי. הפנטזיות המהוללת האלה אינן מיניות, כלומר כבר לא. הן נעות בין מפגשים בבתי קפה בערים בהן לא דוברים עברית לבין נופים פתוחים וקראוון. אני תמיד יודעת מה להגיד והוא תמיד מבין ומתעניין.


כנערה הפנטזיות שלי היו מחושבות לפרטי פרטים אך לא מנותקות מהמציאות עד כדי אנאליות- סצינות סקס לוהטות נקטעו כדי לשים קונדום, שיחות עם זרים ברחבי העולם נעצרו כדי לדייק את האנגלית. ברגע של התפכחות הבנתי שאני רק עושה תנועות של תעופה אך בפועל אני לגמרי צמודת קרקע.


בדירה בבולוניה צללנו אל תוך שיחות על מוזיקה וחופש ובערב דיברנו עם מקומיים, אני רקדתי והוא הסתכל. הכל כמעט קורה בסצינה הנפלאה הזו; הנורות הזוהרות על צמרות העצים, שמלת הסאטן הירוקה המונחת בנונשלנטיות על גופי, הביטחון הנוכח והשקט, הסלייס של הפיצה. בנקודת זמן בחיי התנתקתי ממסלול ההמראה והתחלתי להגביה עוף.

by Jude Kan

אפשר לעשות הכל בפנטזיה; לדבר בשפות זרות, ללבוש את כל מה שאת לא מעיזה, להיות בעלת הפיגורה הנחשקת, לגור בדירה יפיפיה בלונדון ולא לחשוב על השכירות, לשתות בירה לבד בבר בליסבון. כל הסיפורים אשר דמיינתי בראשי, השתלבו בנעמה שלמדה להכיר את עצמה בטווח שבין כל מה שאמרו לה לבין כל מה שהיא הייתה רוצה. נעמה שעוד מנסחת חופש מהו.


בסיפורים האלה הלכתי לאיבוד לא פעם. יש משהו קסום בללכת לאיבוד ולהיות במרחב לא מוכר עם אפס התמצאות. יש משהו מושך באזורים הלא מוכרים, גם בעצמנו. שייכתי לו תכונות והתנהגויות שלא התקיימו בהכרח במציאות שלנו, בפנטזיות הוא הדמות האידאלית שהייתי רוצה שיהיה.


בפנטזיות אני הדמות האידאלית, הבנאלית, המותאמת. בשיחות האלה אני מבריקה וחדה ולא מאיימת, בסצינות האלה אני מתעכבת על איך אני נראית ומה אני לובשת: שורט ג'ינס וטי שירט חלקה או אולי שמלת טריקו המטשטשת את מתאר הגוף, שיער אסוף או תלתלי פרא.

by Jude Kan

הפנטזיות שלי שופעות פרטים ובעלות קו עלילה מתפתח, והסיפוק אינו מיידי אלא תהליך מתמשך. דרך הנעמה הזו אני לומדת על דברים שעוד מתקיימים בי; דפוסים ומחשבות, רצונות ופערים, חלומות שאני עוד רוצה להגשים. הלבשתי עליו פנטזיות נשיות ושברים של דימוי עצמי. במפגשים הליליים שלנו הפסקול היה מושלם, כל שיר נבחר בקפידה לתוך הפלייליסט שרץ לאורך השעות. המילים לעולם לא היו מקריות, כל בית השתלב בדיוק מופתי וסיפר את הסיפור שלנו כפי שאני סיפרתי אותו לעצמי. את הקשר איתו פרמתי באיטיות ביני לביני, בין נעמה השוכבת במיטה ולזו הנעה במרחבי הדמיון.


אני ישנה לצד בת הזוג שלי, ידה מונחת על מותני ונשימותיה נשמעות בבירור. היא לא נושמת עמוק, אלא מהר ושטוח. נעים בחדר, עם בוא הקיץ פיצלנו שמיכות וכך נוצר לכל אחת מעין שטח אוטונומי במיטה המשותפת. היא נצמדת אליי, אני מלטפת אותה בעדינות. ראשי מושך אל הפנטזיות האוטומטיות, אלה אשר בעבר הסעירו אותי מתוך שינה, עוזרות לי כעת להירדם: הדירה, הספה, הנשנוש על השולחן. הוא יושב שם וגם אני.

הפנטזיות שלי מתפתחות ביחד איתי ומחלקן אני נפרדת עם הזמן. אט, אט תמונות משתנות, שיחות משנות קצב, אנשים אחרים משתלבים, מקומות מתחלפים. לפעמים אני מדברת בלהט, ולפעמים אני שקטה ומתבוננת. אנשים מתאיידים. אני הולכת ברגל, אוכלת ברחוב, מעשנת ג'וינט, צוחקת בקול ובוכה בלי הפסקה.

במפגשים שלנו על כוס וויסקי אני כבר מתבוננת עליו אחרת ובלילה בבית הקפה בלונדון אני בכלל יושבת לבד, שותה קפה פילטר ונזכרת בחיוך עד כמה אני אוהבת חורף.

0 views0 comments