• נעמה כהן

פילגש בגבעה

פעם הייתי האישה האחרת. זו שלא רשומה בתעודת הזהות, זו שלא מכינה את ארוחות הערב וזו שלא חולקת את חשבון הבנק. הייתי האישה שבין 20:00-22:00 זו שנקראה "ישיבה דחופה" או "כמה דברים שאני חייב לסיים" או "נתקעתי פה בשיחה עם עובד". הייתי האישה שמפליגה בשיחות ומציצות, שלא הרגישה חייבת, שלא הרגישה מחויבת וגם לא אחת שהייתה מאוהבת. לאהבה לא היה כל קשר למה שהתנהל שם.


מעטי מעט יודעים על האפיזודה החולפת הזו, מעולם לא דיברתי עליה ואם כן, השמטתי פרטים מסגירים. מעולם לא דיברתי עליה מתוך התנצלות לחברה האנושית, המוסרית או מתוך הסתייגות ממה שבחרתי לעשות. לא הצטערתי על זה אז ואני לא מצטערת על זה היום. משהו במתכונת הזו עבד לי. תמיד ישנה שנייה שלא חושבים בה יותר מידי או מנתחים אותה יותר מידי. אחרי השנייה הזו, זו כבר בחירה מודעת - ואני בחרתי.


זו הייתה אפיזודה שבליבתה עמד הליבידו שלי. היה משהו שחירמן אותי מאוד בלא להיות האבסולוטית, בלהיות זו שבורחים אליה, בלהיות זו שתמיד זמינה, תמיד חלקה וזו שאף פעם לא כואב לה הראש.

הייתם אולי רוצים שאומר שהייתי צעירה וטיפשה כדי להניח את דעתכם. הייתי צעירה יותר זה כן, טיפשה מעולם לא הייתי.


בין לבין תהיתי מה מושך אותי להישאר שם, או כפי שניסחו זאת עבורי - למה אני מסתפקת בשאריות של מישהי אחרת. לא הרגשתי שאריות, כאשר שני אנשים בוחרים לנהל רומן יש להם משהו שהם מרוויחים האחד מהשנייה ובעיקר מהסיטואציה. לא רציתי יותר. הכל היה על השולחן, גם הפעמים בהן לא נהנתי מהסקס.


ההתפרקות המשותפת לא הייתה רק פיזית ולכן יכולתי להכיל את המשגלים בהם לא גמרתי. הוא לא הסקס הטוב בחיי, גם לא בטופ 5, אבל הוא זיין אותי במילים ותובנות שעוררו בי ריאקציות הרבה יותר משמעותיות מגמירות פיזיות. אולי זו הסיבה שבחרתי ערב אחרי ערב להיות חצי עירומה בתוך רכב במקום נידח.

המפגש בין נעמה החסודה (עאלק) לנעמה הזונה (עאלק) עורר בי הרבה תחושות. חשבתי מה מניע אותי לשם ובעיקר מה משרת אותי במקום הזה? אולי היה זה הרעיון של "האישה האחרת" שפשוט הקסים אותי. לרגעים העלתה הביקורת את ראשה המכוער, בעיקר כי על פי רוב, יש דופי מוסרי במה שבחרתי לעשות. שהרי איך אני יכולה לעשות "לה" את זה, לאשתו? אבל אני לא עשיתי לה דבר, זה הוא עשה, מהסיבות שלו ומבחירה מלאה.


אנחנו מבקרים את עצמנו ואת האחר לא פעם על בחירות ומעשים שלכאורה לא עולים בקנה אחד עם אמות המוסר הגלובליות. מישהו פעם אמר שיש נקודת ייחוס מוסרית שיש לפעול לאורה. אני מניחה שבהתאם לכך אני מה שנקרא - סטיית תקן.


הנטייה לשפוט את עצמנו על התחושות והרגשות המציפים אותנו ועל הסיבות בעטיין אנחנו פועלים, לא ברורה לי. יש לנו את הלגיטימציה להרגיש הכל ולחוות הכל ואולי אפילו את המחויבות לעשות כן. מתוך קבלה מייצרים תובנות מדויקות ומהן פעולות מדויקות. אבל פעולות אשר נעשות מבלי ההבנה הבסיסית ביותר של לקיחת אחריות, סופן בטרגדיה.


כשאנחנו עושים בחירות מודעות, מתוך דיוק ואחריות, אנחנו נדע להתמודד עם ההשלכות, לא משנה מהן תהיינה. זה תקף אגב לכל סיטואציה או חוויה אשר פוקדת אותנו ואנחנו בוחרים להכניס למתווה חיינו ולא רק לכאלה המרימות את הגבות של אדון מוסר וגברת אמות מידה.

והיו השלכות והתמודדתי איתן.

1 view