• נעמה כהן

על גאווה ודעה קדומה

"אני אקבל את הבת שלי בכל מצב, גם אם היא לסבית או נרקומנית או חולה סופנית" אמרה אימי האהובה מעל שולחן החג. כששמעתי את מילותיה אלה, הבנתי שהיא אומנם מקבלת אותי ואת מערכת היחסים הלסבית שלי אך הקבלה הזו אינה נעוצה בשינוי תפיסה מהותי אלא בבחירה המודעת שלה לזרום עם מציאות שהיא הבינה, אחרי שנים של מלחמה בי ובעצמה, שאין בידה לשנות.

נרקומנית או חולה סופנית אני לא, אך בתפיסתה אני עדיין לא נורמלית וחריגה ולכן אני נמנית עם ה"בין השאר" הזה.

אף פעם לא הבנתי את התגובות הקיצוניות של הורים ליציאת ילדיהם מהארון. אף פעם לא הבנתי את הצעקות של אבא שלי או האכזבה העמוקה של אמא שלי. אף פעם לא הבנתי למה זה אמור להעיד על משהו לא תקין בי או בהם או בחינוך או במבנה המשפחתי. אף פעם לא הבנתי למה אמא שלי הייתה צועקת שאני בוחרת בחיים קשים ועדיין העדיפה במשך תקופה די ארוכה להתנער מהצטרפות לחזית שלי ולהעמד בחזית מולי. 


במחשבה לאחור אני חושבת שאיבדנו זמן יקר כמשפחה כשהתעקשנו שלא להשלים עם החיים של האחר, איבדנו זמן יקר בלנסות לרצות או להתרצות, איבדנו זמן יקר על חוסר תקשורת, על ניסיונות לשנות ולהשתנות כדי להתאים את כולנו לתבנית חברתית אנכרוניסטית.

היום, כשכולנו יושבים באותו השולחן, אני, הוריי, אחי ובת זוגי ומשוחחים וצוחקים, היום זה חזון אחרית הימים למשהו שלא חשבתי שיוכל להתקיים כי איימו עליי שזה "לעולם לא ייקרה". שהם לעולם לא יקבלו את ילד שאינו פרי בטני, שהם לא יבואו לביתנו, שהם לא יישבו איתנו באותו השולחן והנה אנחנו היום.

במשך שנים הרגשתי שאני האכזבה הכי גדולה של ההורים שלי, ששום דבר אחר לא באמת משנה, לא ההישגים בקריירה, לא הכישרון, לא עצם היותי אדם רחב אופקים ואשת שיחה. רק זה, רק ה"לסביות הזו שלי". שנים שכל חיבוק הרגיש לי לוקה בחסר ובכל מבט וחיוך היה דופי. שנים שהרגשתי שאני פגומה בעיניהם, שאני הבובה ההיא שיש לה עין אחת והיא דפקט של פס הייצור.


היום כשכולנו יושבים סביב אותו השולחן, יש רווחה ורוגע ושינוי אכן מתחיל בקטן ויוצר אדוות גדולות, אך הדרך שלנו, של כולנו, עוד ארוכה. הדרך אל המקום בו לא נתפס כחריגים, בו לא נצטרך להרגיש אכזבה כי איננו תואמים לתבנית חברתית מיושנת, הדרך אל היום בו להיות הומו או לסבית לא יעורר תגובות קיצוניות של אלימות מילולית או פיזית. הדרך אל היום בו נוכל להתחתן בשקט, להביא ילדים לעולם בשקט. הדרך אל היום בו נוכל לחיות, פשוט.

בדרך הארוכה שאנו נמצאים בה, חשוב שנמשיך ונשמיע את קולנו, חשוב שנבין שיש בו מאבק אישי אך גם חברתי, חשוב שנעורר את השיח, חשוב שלא נפחד, חשוב שנדבר, חשוב שנציף, חשוב שנהיה.

0 views