על אהבה ואקונומיקה

מזג האוויר בעונות מעבר דיכוטומי להפליא ולא פעם הוא מהדהד עם מצבי הרגשי. אבל בבוקר הקריר ההוא, עת שתיתי את הקפה הראשון של היום, תחושות מקדימות התגבשו וסימנו את העתיד לקרות.

תמונה: ג'וד קאן

בשיחות שלנו אנחנו מדברות על הגמישות ההכרחית ופוגשות את הכאב של הגדילה. לפעמים אני לא מאמינה לה, אולי כי אני לא מצליחה להבין עד הסוף או לקלוט שהנה נעמה- קיבלת את מה שביקשת ודייקת כל כך. רצית מרחב של ביחד וכזה המכבד את המרחב של ה-לבד, רצית להיות בביטוי מלא של כל מה שעולה בך, רצית ביטחון ויציבות, רצית מישהו שיהיה בקרקע בזמן שאת כמו בלון הליום מתעופפת אל על, וקיבלת.

סידרתי את הארון והחלפתי את מלתחת החורף במלתחת קיץ. "הארון הזה קטן מידי לשתינו" מינטרתי לעצמי תוך כדי חילופים וקיפולים. דיברתי לעצמי בקול, התעצבנתי, התרגזתי והרגשתי איך הכל סוגר עליי. לא הצלחתי לשחרר את התחושה או לכל הפחות לאפשר לה להתקיים בנינוחות. בואו, עצבים הבוערים בבטן, המתגלגלים ומתגבשים לכדור אש אימתני לא מבקשים נשימות, הם מבקשים לקחת משהו ולשבור על הרצפה, הם רוצים להכות את הספה ולצרוח עד שהגרון יישחק.

מלאכת הניקיון עוזרת לי בדרך כלל להירגע ולהכניס אוויר לתוך המערכת ובכך לרכך אותה. אך הפעם, היא העצימה את הלהבה אשר נדלקה בתוכי, וכל מה שרציתי הוא לשבור, להרוס, להגיד שעלה לי ודי.

קיפלתי חולצה, זרקתי שתיים, התחשק לי לשרוף את הכל, לעמוד ממול ולצפות באש מכלה את הבית. האישה אשר חולקת איתי את המרחב צעדה היישר לתוך שדה הקרב הזה, כמעט ללא הכנה מראש או הגנות נוספות. השלכתי עליה את כל הכובד, העליתי אותה על דוכן הנאשמות וצלבתי אותה בחקירה. אני ארסית לרגעים, אני יודעת.

הטונים עלו, השטיח הוחלף, הפרדת כוחות; היא בחדר השינה ואני במטבח, תיבת הקש רוקנה ונזרקה, שוב מילים, ניחוח של אקונומיקה החל ממלא את החלל, "אבל מה את רוצה ממני מה?".

הכל שרף לי, רציתי לריב ורבנו, רציתי שנעלה טונים והרמנו. ואיזה מזל שזה קרה.

אני אוהבת את הרגעים בהם אני מעשנת ג'וינט ונכנסת למיטה, שולפת סרט מהספרייה אשר בראשי וצופה בו בשקיקה. לפעמים זהו הסרט על החיים בעיר אחרת ועל הספר השני שאני כותבת בעודי גרה שם, לפעמים אלו הרפתקאות עם אדם מסוים שהוא קיים במציאות אבל מצטיין רק בדמיוני, ולפעמים אלו משגלים ארוכים, עמוקים ועמוסי לחות. אני אוהבת את השינה שהיא לא בדיוק עמוקה ולא לגמרי ערות.

הכמיהה שלי לזיונים מטורפים וארעיים נפגשת עם מציאות זוגית וחקירות פנים על הסיבות לרצות לתבל מרחבים. כאשר אני בוחרת לשחק קרוב לגבול אני יודעת שיהיו מפגשים פנים מול פנים עם איזושהי אמת, אני רוצה לדעת אותה ולפעמים קצת לא.

אני משחקת איתו בפלטפורמה המקדשת פנטזיות מנותקות ומפולטרות של המציאות וזה מספיק לי. בסקסטינג הזה אני חווה אורגזמות משוגעות ומתנשפת כאילו באמת נשענתי על השיש בחדר האמבטיה בזמן שהוא חדר אליי במשך דקות ארוכות ללא הפסקה או מנוחה או התייחסות לכאב.

במרחבים האלה אני נותנת ביטוי לנעמה המגדירה חופש דרך חוויות והתנסויות. הבחירה לחוות הכל על מלא היא אינה פועל יוצא של "הקאונה מטטה", אני לא רוצה רק לחיות את הרגע מתוך הפחד לפספס או להתפספס. הבחירה לחוות על מלא נעוצה באומץ ומגיעה מתוך הבנה והכרה בכך שקיים ספקטרום רחב של רגשות ותחושות, ואני רוצה להרגיש את הכל; עצב ושמחה, כעס ורוגע, אושר ואי וודאות, כמיהה ואפס חרמנות. הבחירה לחוות על מלא במהותה נוגדת את עיקרון הסטריליות, והיא למעשה בחירה בהעמקה ובהתרחבות ולא בצמצום סובייקטיבי. אפשר ללכת לאיבוד בתוך האינהרציה אני פשוט מעדיפה שלא.

תמונה" ג'וד קאן

החלון בסלון פתוח החל מהבוקר ועד הרגע בו אנחנו נכנסות למיטה. אני אוהבת חלונות פתוחים, אני אוהבת אוויר הזורם פנימה. הבית נקי ועכשיו מה? התיישבנו על הספה, הבית והרחוב כמעט התמזגו האחד לתוך השני. מערכת יחסים היא ישות עצמאית ובדיוק כמונו היא מבקשת להתפתח. האוטומט שלי ביקש להפריד כוחות, לנצל את החג לזמן בנפרד- כל אחת במקום אחר. האוטומט העמוק שלי רצה לשלוח הודעות זימה לכל אותם שחקני משנה במרחבים הווירטואליים ולבקש שיעמיסו עליי את הפנטזיות הפשוטות או המורכבות שלהם.

אולי נזמין משהו לאכול

אולי נשב רגע בשקט

אולי נפריד, אולי ניפרד?

אני לא אוהבת חזרתיות אבל אני נפגשת איתה. אני נפגשת איתה כי היא עוזרת לי להבין את המצב יותר טוב, להתבונן ולבדוק. אבל אני לא אוהבת חזרתיות. והנה, על הספה ישבו שתי נשים, עם שתי סיגריות ועמדו לנהל שיחה מוכרת.

בשולחן הסדר עשינו סבב ושאלנו- מהו חופש בעינייך? "להשתחרר מניקיונות פסח" אמר האחיין. שיעורים בחופש הם חשובים והכרחיים. כן, חופש הוא הלך רוח או סטייט אוף מיינד אם תרצו, אבל מה זה בעצם אומר?

על הספה התכולה ישבו שתי נשים עם שתי סיגריות ועמדו בפתחה של שיחה מוכרת, האוטומט שלי רצה להפריד כוחות. תוך כדי חילופי מילים ותחושות, והכרה אמיתית בעובדה שלא כל כך טוב ושזה כך כבר תקופה, אפשר היה לפתח שיח אחר. הכי קל לי לבקש מרחבים של לבד כי אלו מרחבים בטוחים עבורי. ברגע אחד בודד בתוך השיחה עלתה מתוכי בטבעיות נינוחה הצעה אחרת, שאולי במקום התרחקות ננסה פעולות של התקרבות.

היא הביטה בי, אולי זה כל מה שהיא רצתה ולא ידעה להגיד, אולי וככל הנראה תמיד, הכל קורה ברגע הנכון.

אט, אט האנרגיה הדחוסה בינינו החלהנ להתאוורר."חופש בשבילי הוא הביטוי המלא של כל מי שאני ומה שאני מרגישה", אמרתי לאנשים אשר נסובו סביב שולחן החג.

הבית היה נקי, הנרות בערו והפיצו אור וניחוח נפלא, שתי נשים ישבו על הספה ולראשונה מזה תקופה ניבט משהו חדש.