• נעמה כהן

עוד כוס קפה אחת


בבקרים השמש לא חודרת דרך החלונות של הסטודיו אשר שכרתי לעצמי לתקופה הקרובה. אני יוצאת ומתיישבת על הספסל מחוץ לבניין ונותנת לגדולה והחמה ללטף את כולי, מרימה את ראשי לשמיים ומאפשרת להכל להגיע עד אליי.


ביום בו בחרתי לעבור לדירה הזמנית, לא ידעתי שהעולם שלנו צועד לקראת סצינות מתוך "ונילה סקיי". התנועתיות בה אני בוחרת בכל יום מחדש משרתת את התרחבות הפנימית שלי. בין מרחב אחד לאחר, אני יוצרת משהו אישי ופרטי שאינו תלוי במיקום גיאוגרפי.


שלושה ימים לפני שנכנסתי לדירה הנוכחית, במרחב אחר לגמרי, סיימתי אפיזודה אשר התפרשה על פני כמה חודשים בחיי. הגעתי לבד עם מזוודה, נעמדתי במרכז החלל החדש והתבוננתי; כורסא, ספה, שולחן כתיבה ומיטה זוגית. בתוך ארבעה קירות,24/7, אפשר לגלות את כל הסודות ואפשר גם שלא.

אוננתי עליה במקלחת, שיחזרתי בראש סצינה ספציפית שהיא לא רק רגשית ולא רק פיזית, לפעמים הגעגוע בא לידי ביטוי בין רגליי. המערכות שלי פועלות בקצב מתואם ומסונכרן ורגעים מנוגדים משתלבים בהרמוניה; באחד אני רוצה אותה לידי ובאחד אחרי נזכרת למה היא לא כאן.

רחובותיה של העיר ללא הפסקה ריקים ושקטים, בודדים הולכים מפה לשם, כמעט ואין מכוניות. העיר חווה רגעי שקט בשעות לא מאפיינות, בתוך הרגעים האלה אני שומעת את ציוץ הציפורים והצליל חד והרמוני. בתוך המרחב המאפשר שנוצר אני מצליחה להקשיב גם לקול שלי. ויש בו המון מקום במרחב הזה; מקום לרקוד, מקום לבכות, מקום לדייק את כל המחשבות אשר רצות חופשי בתוך הראש. אני לא מתעסקת בלמה זה קרה וכמה נורא שזה המצב אלא נוכחת בהוויה; בכמה נפלא שזה קורה ודווקא עכשיו.


אני מתהלכת ברחוב, בטווח המאה מטרים, ומרגישה שאני הולכת בתוך מרחב פתוח של אינסוף קילומטרים. בעת ביקור במעדנייה ברחוב המקביל הרגשתי שקפצתי לרגע לאירופה. אני מתהלכת ומחייכת באופן כזה שגורר בהיות. אני רגילה שבוהים בי, שמתי לב לזה לפני כמה זמן, בהתחלה חשבתי שזה הגודל שלי אחר כך אולי התלתלים בסוף הבנתי שאלו הן האנרגיות המהדהדות ממני וייתכן שגם גומות החן.


הבחור מהמאפייה ליד מכין לי את הקפה כמו שאני אוהבת, הוא מזהה אותי בכניסה ונעמד מול המכונה. בין שיחת בוקר אחת לשנייה הוא גם ארגן אותי בשאכטה על אף שהוא עצמו לא מנהל יחסים עם העשב השוטה. אני אוהבת לעשן ג'וינט בעיקר לבד. בערב ההוא צלילים מילאו את החלל ושיחות אשר ניהלתי עם עצמי בקול מיצבו ודייקו את הרגע.


בשיחות האלה אני אומרת הכל ולא מעגלת אף פינה; אני לא פוליטקלי קורקט, אני מתנסחת בבהירות ואז בבלאגן, אני ברורה ואז לא, אני מתמסרת ולפעמים מסתייגת. אני צוחקת, אני מקשיבה, אני נעמה היושבת על הכורסא, השוכבת על המיטה, הנשענת על המשקוף.


הפליילסט רץ בחופשיות; פעם בלדת קאנטרי, פעם נוסטלגיה מוודסטוק ופעם רוק בועט. יש שירים אשר רצים איתי כבר שנים, כאלה המחוברים באופן ישיר למחולל הזיכרונות. פתאום החיפושיות החלו שרות וקוראות לה בשמה, אני צוחקת ובוחרת לא להעביר את השיר. בדרך כלל שירים מפעילים אצלי תגובות רגשיות ובדיוק כמו מפסק; מדליקים ומכבים. אין לי שירים נגועים מהאפיזודה האחרונה, אולי כי לא הייתה בינינו רומנטיקה מסורתית, אולי כי הזיון האמיתי התקיים בין שני מוחות אבל לא רק. שמחתי על זה, במובן מסוים גם זה היה לי חדש ואחר.

באחד הבקרים בוב דילן שר על כוס הקפה הנוספת, אני שותה שתיים בבוקר. יש לי עניין עם קפה; הוא לא צורך ולא דרך להתעורר אלא חוויה עמוקה בתוך התסריט שלי. בכל בוקר דמות אחרת לוגמת מהכוס, בכל יום מתמלאים הדפים בפסקאות על נעמה שהייתה ונעמה שהינה. אני ממיתה דפוסים ישנים, כאלה אשר נצרבו עמוק בתוכי, אני חוגגת את ההצלחה ומתאבלת ומקוננת על לכתם באותה הנשימה.


בכל דירה שבחרתי במסע הנדודים שלי לאורך השנה האחרונה היה חלון כדמות משנית משמעותית. בסטודיו הנוכחי החלון הוא חלק מהתפאורה, הוא קיים אך ללא תפקיד מרכזי, אולי כי לא ניתן להביט דרכו אל המרחב אשר בחוץ. את האמריקנו הראשון של היום אני שותה בתוך הדירה, כדי למות ולהיוולד מחדש עלינו לקבל ולאהוב את עצמנו כפי שאנחנו ברגע נתון אחד. את הקפה השני אני שותה על הספסל בחוץ.

109 views