סיפורי משיכה

"תכירי" היא אמרה וציינה את השמות של שנינו עת נעמדנו כולם. ועוד לפני שהדג הנא הוגש לשולחן, משהו נע אצלי בין הרגליים. הוא לא הטעם שלי באהבה ולא הטעם שלי בזיונים, אבל הגוף שלי הגיב באופן בלתי רצוני ואני בחרתי שלא להתעלם מכך. עם אנרגיות אי אפשר להתווכח, גם לא עם אינטואיציה, אבל חזקה וברורה ככל שתהיה, היא לא פעם מקבלת נוק אאוט מהפחדים והם אלו הגורמים לנו לשבת לילות שלמים במרפסת ולהרהר על כל מילה ומבט.

הסיטואציה המפתיעה פתחה אצלי שיחה רחבה יותר על סוגיה השונים והמשתנים של המשיכה; על כזו המגיעה מהליבידו וזו המתחילה מהבטן וזו המבוססת על זיון קוגניטיבי.  משיכה המגיעה מהליבידו היא רגעית, לא נדרשות הרבה מילים להסביר או לכרבל אותה, היא שם כבר מהשלום הראשון. אבל קיימת משיכה עמוקה יותר כזו שלא מתחילה באיברים המוצנעים אלא דווקא מהראש, מההבנה שעומד מולך אדם מעניין, מסקרן וכזה שמאתגר אותך.

בהתחלה היא לא מעלה את מפלס הרטיבות ולא מלחלחת שפתיים, למעשה היא בלתי מורגשת על סף הלא מתקיימת, היא מרחיבה את המוח ואז בועטת בבטן וברגע אחד לא צפוי היא מכנסת את כל האיברים יחד. משיכה מהסוג הזה מטשטשת את קווי המתאר הפיזיים ויוצרת זרימה אחרת המושתת על רבדים עמוקים יותר, והיא אינה משרתת את הצורך הרגעי שלנו במגע או באהבה.

אם פעם מערכות יחסים נבנו בעיקר על בסיס המערך הרגשי, הרי שהיום המערך המחשבתי תופס מקום.  אין באמירה הזו ביטול של הרגש, שהוא כאמור הסמן הימני; זה אשר מאותת אם נעים וטוב לנו, והדבק המחבר בין כל החתיכות. אבל לצד הפנטזיה הרגשית מתקיימת הבנה גבוהה יותר על תרומה והתפתחות משותפת ביני לבין האדם אשר מולי.

ככל שהסיגריות התכלו כך גם הסתעפו המחשבות על מערכות יחסים וזוגיות, ועל התמונה האידיאלית הכה מפורטת הצרובה אצלנו בראש; מעין אגדת אהבה על מסותתים ונערות ארוכות שיער, ורומנטיקה אמריקה סטייל. לא פעם מקבלת התמונה חיזוקים מהתניות חברתיות, מאיך אישה צריכה להיראות ומאיך גבר צריך להתנהל. אנחנו הולכים לאורה, כעכברושים אחר החלילן מהמלין, חסומים וחוסמים כל דבר אחר ושונה אשר נקרה בדרכנו.

על אף שהן שונות בנראות שלהן, קיים מכנה משותף בין כל האקסיות שלי, בווליום כזה או אחר ובתפאורה משתנה הן היו דומות במובן מסוים. אנחנו מתמכרים לנוחות ומושכים אלינו את המוכר והידוע, כי אנחנו רגילים ויודעים כיצד להתנהל בתוך המצב הספציפי הזה. אז פעם ייקראו לה שירה ופעם ייקראו לו יובל, אבל בשורה התחתונה הם עוד מאותו הדבר.

התפשטתי והבטתי על עצמי ארוכות במראה. בשנתיים האחרונות אני משחקת, מתנסה ומגמישה את גבולות הגזרה שלי, ועדיין ברגעים מסויימים אדים של דפוסים ישנים מתערבלים סביבי. הקושי האמיתי שלנו הוא בלשבור את הפרדיגמות שהשקענו בהן לאורך הזמן עד לנקודה הזו. אני מפרקת את התמונה לגורמים ובודקת האם היא תואמת את מי שאני היום, ומזהה כי מתקיימים בה אלמנטים המתכתבים עם נעמה שהיא כבר לא כל כך רלוונטית.

התמונה הברורה לא מאפשרת לנו לייצר גמישות ומונעת מאיתנו את אלמנט ההפתעה והנה אני הפתעתי את עצמי, ברגע הבודד ההוא, במסעדה האפופה והרועשת, ועל אף שהוא מושתת בעיקר על חרמנות, הוא העיף אותי להבנות גבוהות ועמוקות הרבה יותר על משיכה, זוגיות ואהבה.