top of page

ניחוחות ופחדים

נביחותיה של השמנמנה כיסו את צליל התקתוק, "האנרכיסט" פתח את הדלת בעדינות ורכן לעברה. ניגשתי אליו, אל הגבוה ורחב הכתפיים, והצמדתי את לחיי לשלו. משב של בושם מתוק אחז בנחיריי. התבוננתי עליו, מחברת את הפעם האחרונה בה נפגשנו אי שם בנובמבר, כשעוד לבשנו בגדים ארוכים בדירה מתרוקנת, אל הערב החם מידי בחודש מאי בדירה שהיא לא שלי ולא שלו.

שעון הקיץ האריך את הימים וקיצר את סבלנותי והשהות במגדל הופכת להיות דחוסה מידי יום. אנשים שונים שואלים אותי ותוהים; לא קשה לך? לא חסר לך? בטח שקשה, ההליכה בדרך בה בחרתי לא תמיד פשוטה. לא תמיד בא לי לראות אנשים, לא תמיד יש לי חשק לאכול את מה שכבר מוכן בסיר על הגז, לא תמיד אני יכולה להכיל שיחה בזמן שאני מושכת שאכטה מג'וינט.


התרגשתי לפני שהוא הגיע. בין נובמבר של השנה הקודמת למאי של השנה הנוכחית רציפות תקשורתית לא הייתה עיקרון מנחה. אנחנו שני אנשים כמעט זרים האחד לשנייה אך לא ממש. גם הכנות לא רציפה, אך כאשר היא דופקת כניסה היא מגיעה על מלא. ואני סאקרית של כנות ואני שונאת שמתעלמים ממני.


לקח לי רגע לכייל את האנרגיה בינינו. בין שתי נקודות הזמן כל אחד עבר משהו משל עצמו, והצירים המקבילים נפגשו לרגעים דרך הודעות טקסט או הודעות קוליות או תמונות שאולי לא כדאי שיישארו בענן. אני אוהבת את הדיבור שלו- איטי ועמוק ולעיתים אגבי. אני לא אוהבת ריחות חזקים ומתוקים.


הוא אמר שהוא מרגיש שאין לו במה להיאחז וניסיתי להבין לפי טון הדיבור האם זה משהו רע. כי אני עמוק בתוך עבודת הפירוק של אותן היאחזויות שהן כל הפרשנויות והמה יגידו, שהן כל מה שמקובל ומה שנכון, שהן מה שראוי ומה שתואם, שהן כמה כסף וכמה מ"ר הדירה וכמה פעמים שלחת קורות חיים ביום. ככל שאני מפרקת ומשחררת כך אני מרחפת ביתר קלות, כך אני בוחרת מהן תחנות העגינה התואמות אותי. אני לא רוצה להיאחז בדבר ואם כבר לרחף במרחבים פתוחים אז עם עצמי ואיתי.


הרגישות שלי לריחות היא תוצר של השנים האחרונות והיא מושפעת מהתדר של המקום, של הסיטואציה, של האדם שלידי ומהתדר שלי. כך ריח של זיעה לא בהכרח יידחה אותי אבל ריח של סבון בריח זית דווקא כן. כך ריח גופו של "הלוגי", באמצע יום עבודה, יכול לחרמן אותי והבושם של אמא שלי יעורר בי בחילה. ככל שהערב שלנו העמיק ריחו המתוק התערטל באפי בריכוך, וברגע בו שפתיי פגשו את צווארו הסנפתי את הניחוח שלו לתוכי בעונג רב.

בפנטזיות שלי הם אוחזים בפרקי ידיי בחוזקה, מרתקים אותי למיטה ונוגעים לי בנקודות הרגישות אשר גורמות לי להתפתל ברצון ובחוסר נוחות. בסצנות המתחלפות אני מנוטרלת לגמרי משליטה מתוך בחירה והתמסרות, מתוך אמון. האיתותים הפנימיים שלי עובדים בצורה רוחבית ועמוקה ואני מתקשרת עם עצמי בכמה דרכים. דרך הפנטזיות הארוטיות שלי צפים ועולים רצונות שאינם קשורים רק לסקס אלא מחוברים למהות הפוגשת אותי בכל רובד בחיי. אני מבקשת להשתחרר מכבלים אנכרוניסטים ולהתחבר עוד ועוד לנעמה אשר נעה בחלל ללא כוח כבידה וללא כוח משיכה.


אמונה היא השלב בו נגמרים התימוכין הפיזיים, היא הקול הנקי האומר "את בדרך- תמשיכי", היא התחושה הנינוחה הנוגדת כל הגיון "בריא". בתרבות המקדשת פעולות מהירות והוכחות חותכות אני לא תמיד מרגישה שייכת, והעימותים מול "המקובל" "והצריך" מפגישים אותי תחילה עם כיווץ וזה בסדר. ההליכה בדרך מאתגרת אותי ולא פעם אני מרגישה את הקושי הלא מנוסח.


כאשר שפתיו פגשו בשלי הרגשתי את התשוקה, וכשהוא טייל עם הלשון שלו בתאווה במחוזות גופי הרגשתי נחשקת. הוא יצא מהדלת והותיר עליי ניואנס עדין של ניחוחו הטבעי.


אני יודעת איך מרגיש קושי כאשר הוא נחווה על בסיס פנימי רעוע ולא שקט, אני גם יודעת איך הוא מרגיש על בסיס נינוח וחזק כזה אשר נבנה על פי מידותיי. האמונה היא הנשמה השקטה והבוטחת שלי. אז אני יושבת על הספסל במתחם הנובורישי מתחת לבית, שותה קפה ובוכה. בוכה ומשחירה את הכל ואת כולם, בוכה ויורדת על עצמי ועל העולם. בוכה ואומרת "די נמאס לי", משתנקת ומשתיקה את השיחה הנכנסת מהבנק. ודווקא ברגעים האלה, ברגעים בהם אני מרגישה שנשימתי נעתקת, אני נעמדת עירומה עם ידיים פרושות מול כל מה שאני מפחדת ממנו ועושה עוד צעד אחד קדימה.



Comments


bottom of page