• נעמה כהן

נוכחת על טריפ // קלן, גרמניה

בקיץ שנה שעברה הייתי במחזמר "מלך האריות" בברודוויי, ניו יורק. התיישבנו במקומותינו אני ומי שהייתה עד לא מזמן בת זוגי, נרגשות ומצפות לראות על מה כל המהומה. למעשה, החוויה הזו מתחילה עוד בצעידה ברחובותיה של ניו יורק, עת רואים את ההמון נוהר והולך לכל כיוון, כששלטי הניאון מסמאים את הראייה. הכל גדול, הכל זוהר, הכל אמריקאי כל כך.


כשהחלה המוזיקה להתנגן והאורות להתעמעם, משהו בבטן שלי החל לזוז, השחקנים נכנסו בתלבושות מטורפות מתוך הקהל, התפאורה כולה זזה, הסאונד היה עוצמתי והלסת שלי נשמטה. וואוו. סחרור של צבעים וצלילים ותחושה כללית של חופש התערבבו לחוויה ייחודית אחת, ופתאום זה היכה בי, היכתה בי האבחנה שמזה הרבה זמן לא נפעמתי ממשהו, לא נדהמתי ממשהו, אבל נדהמתי באמת, לא בכאילו, לא חצי קלאץ', אלא תדהמה אמיתית המשלבת את כל האלמנטים לכדור אש אחד.

את הקיץ האחרון ביליתי בעיקר קלן, בגרמניה, שהיא פיוז'ן של אירופה הקלאסית עם זו המודרנית. סמטאות צבעוניות לצד בנייני משרדים מתועשים, בתי קפה בוהמיינים, חנויות בוטיק לצד רשתות גדולות. האוויר האירופאי תמיד עושה לי טוב.  התאהבתי בקלן, התאהבתי בה ובעצמי מחדש. התהלכתי ברחובותיה כמוכת אהבה, עם אוזניות תחובות באוזניי, אשר ניגנו מוזיקה שלא האזנתי לה כל כך הרבה זמן, רקדתי את צעדיי בסימטאות, התרגשתי עד עמקיי נשמתי, נתתי לכל מילה להדהד בתוכי.


באחד הבקרים, עת ישבתי בבית הקפה הקבוע שלי, לוגמת מכוס הקפה, החלה לנה דל ריי לדבר אליי, מילה ועוד מילה, משפט ועוד משפט, הפכו למניפסט, לתמונת חיי בחמש השנים אחרונות, דמעות החלו זולגות על לחיי, התבוננתי על שוק האיכרים אשר היה מולי, על האנשים אשר התהלכו ברחוב, על יושבי בית הקפה, ועל הבבואה שלי, על לחייה הסמוקות והלחות, על משקפי השמש הגדולות אשר הסתירו עיניים אדומות וחייכתי. לא ניסיתי לנגב את הדמעות, לא הרגשתי מבוכה או רצון לטשטש את עצמי בתוך התמונה הכוללת. הייתי לרגע רק עם עצמי ועם זרמי האנרגיה שעברו שתי וערב בגופי.


בתקופה האחרונה אני מרגישה כמו על סמי הזייה, הכל צבעוני יותר, חד יותר, חי יותר. כל תחושה מתחילה בבוהן של כף הרגל, עולה ומתפשטת ושוטפת את כל גופי עד הקודקוד. הצלילים חדים יותר, הנשימות מודעות יותר. יש משהו אחר בלהיות נוכחת, אבל נוכחת באמת, בתוך רגע, בתוך חוויה, בתוך הזייה. זו ספונטניות מסוג אחר, לא חסרת האחריות, אלא בדיוק להיפך, זו ספונטניות המדייקת את הבחירות, זו המאפשרת לדברים לקרות ללא ביקרות עצמית ושפיטה מיותרת.

ללמוד להיות נוכחת בתרבות כל כך דינאמית ומשתנה זה לא פשוט, את חווה רגע אחד וכבר נדחפת לרגע אחר. כולנו רוצים להדביק את הקצב, כולנו רוצים ורצים אל עבר היעד הבא. בדרך, אנחנו שוכחים לנשום, שוכחים לעצור לרגע ופשוט להיות בתחושה. ואני לא רוצה להיות אפורה, אני לא רוצה לתת לדברים לעבור מעליי או להקיף אותי אני רוצה להיות בהכל, להרגיש את הכל. אני מפחדת לפעמים לנוע באוטומטיות, לסמן וי על הדברים, למחוק עוד שורה ברשימה. החיים שלי לא מסתכמים ברשימה, החיים שלי הם הרבה מעבר, הם אסופה של חוויות והתפתחות, אני לא מעוניינת להעביר אותם, אני רוצה לחוות אותם עד הסוף.


גור הלביאה הייתה שואלת אותי "מה שלומך?" מדי פעם וברוב הפעמים שאלה "מה את חווה" ואיזו שאלה מדהימה זו, תמימה ומדוייקת.

2 views