top of page

משחקי שליטה

הוא רוצה שאבוא אליו על ארבע ואתחנן בפניו שיזיין אותי. הוא רוצה שארוויח את היחס שלו כאשר הוא היחיד אשר מגדיר אם אני ראויה או לא. הוא רוצה לשחק בחמישים גוונים של אפור אבל כאלה המנפצים את הגבול בין סליזיות סקסית להשפלה.

קרדיט: נעמה קליימן

הבחור שהכרתי בעיר המשנית עלה על פני השטח, סוף-סוף. אני אוהבת שהם חושפים את עצמם אחרי תקופת מעקב חשאית בה הם מתצפתים ברשת על הנעשה מבלי להשאיר עקבות. לא שוחחנו הרבה אך דיברנו מספיק כדי להבין מי עומד מול מי. בסקסטינג אפשר להתמסר ביתר קלות ואחרי היסחבות מילולית מגיע הרגע להחליט מתי כל התיאורים הללו יגיעו לכדי מימוש. למדתי שרובם לא עומדים בציפיות וכל מה שנכתב הוא לא בהכרח בר ביצוע.

בשיאה של ההתכתבות כשהוא על המיטה ואני באוטובוס מלא עד אפס מקום, דייקתי את מה שכתבתי ושיקפתי את חוסר הנוחות שלי. לא התמסרתי לסיטואציה על מלא, חלק מהתיאורים גרמו לי לבלוע את הרוק, הייתי עירנית ודרוכה, עם בחילה ותאווה להמשך, רטובה ונגעלת בו זמנית.

"אתה מבין שאתה מדבר עם נקבת אלפא" שאלתי, הוא הבין אבל זה לא שינה לו. אני חוקרת את המיניות שלי, מתנסה וחווה, לא פוסלת שום דבר מראש, לא חותמת על כלום גם כן ועדיין המפגש הפוטנציאלי הזה מערבל לי את הבטן. מישהו מבקש לאלף את נקבת האלפא והיא מסוקרנת אם אודה על האמת.

הוא לא משאיר לי מקום להתלבטות, הוא יודע מה הוא אוהב ומה הוא רוצה. זו לא תהיה חווית התפרקות משותפת, זהו אינו מפגש מיני בין שני אנשים חרמנים המעוניינים לפרוק ובסטייל. זהו משחק בו ברור מאוד מי השולט ומי הנשלטת.

ההתנסויות הרבות בחיי משרתות את השיעורים שבחרתי לעבור כאן. אני מבינה שהחיים אינם קו אחד רציף ונוקשה כי אם גל גמיש ושיש לי את האפשרות לחוות ולהתפתח ברב מימדיות. הנושאים באים לידי ביטוי בכל מיני חזיתות ורבדים; פעם אחת במערכת יחסים זוגית ופעם ביחסי עובד-מעביד, פעם אחת בהתמודדות עם שיח אינטימי חושף פגיעות ופעם אחרת בסקס חד פעמי. ההקשרים קיימים והנה אני ניצבת, שוב, מול שיעור בשחרור שליטה בשטח לא סטרילי.

כבר ויתרתי על הרצון לשלוט ולדעת הכל בכל רגע בחיי, את הלחץ והאובססיה להגדיר כל דבר המרתי להתרגשות ובכך אני מאפשרת לחדוות הגילוי למלא אותי. אני לא חסרת אחריות או נטולת חלומות אלא מתרגלת התמסרות. אז למה דווקא בסיטואציה הזו אני בחוסר נוחות?

"ממה את מפחדת" היא שאלה וסימן השאלה הזה ליווה אותי שעות רבות אחרי שנפרדנו בחיבוק תחת הגשם מעושנות ושמחות. כשאני מעושנת המגננות הרגשיות שלי יוצאות לשעה חופשית ובזמן הזה אני מתמלאת בסלחנות וברכות. לפעמים אני מעושנת מספיק כדי לשלוח שיר לאותו אחד שהפך לדמות דהויה בחיי אך לא בלתי נראית. כי הסלחנות המדוברת מופנית בעיקר כלפיי, אני סולחת לעצמי על שאני מתגעגעת אליו.

בכל המחשבות שהרצתי בראשי חיפשתי את נקודת הנוחות, זו התאפשר לי "לחיות בשלום" עם מה שאני רוצה אך מפחדת לעשות, למעשה חיפשתי את השליטה המוסוות.אם אני בוחרת להתמסר לסיטואציה, לחוויה החדשה, האם זה מקנה לי שליטה? אם אני פונה אליו קודם האם זה אומר שאני מובילה? ואם לא? מה אני מפחדת לאבד?

אילולא העשן אשר עירסל את גופי כבר הייתי דוהרת במהירות של מאה עשרים קמ"ש, חוצה את הגבול לעיר האחרת ומוצאת את עצמי בתוך הדמות הניצבת על ברכיה ומחכה לגאולה. אבל כאשר הרכות המדוברת מתפרצת בתוכי, אני מתמסרת גם לחשש ולחוסר ההחלטיות. אני מרגישה שאני לא חייבת לנסח ברהיטות ולא לכבוש את הסיטואציה, אני לא מוכרחה לסמן וי או לצאת מנצחת, אני לא אוספת בכוח ולא משחררת בכאילו. אני בודקת אם נעים לי ברגע הספציפי הזה ובוחנת את גבולות הגזרה של עצמי.

על אף ההבנה והרצון לשחרר את השליטה אני עוד מרגישה איתה נוח. אם נקבת האלפא הייתה זו אשר מחליטה, יוזמת ואומרת שהיא בדרך רק כדי לטעום אותו וללכת, ככל הנראה שהייתי מרגישה טוב יותר. אך זה לא היה המקרה, אני ביקשתי משגל ארוך ומלא, והוא הציע שאחפש אותו במקום אחר. כמו שאמרתי, הדברים מאוד ברורים.

בדרך הביתה, הרכב נסע על הכבישים הרטובים וגיטרות מילאו את החלל. במיטה כבר שיחקתי עם מישהו אחר אך אני לא הייתי אחרת, האלפא שבי תפסה את מקומה כאילו מבקשת לכפר על התהייה שעלתה בה שעתיים קודם לכן. 'ייקח זמן לאלף אותי' כתבתי לו. ייקח זמן.

Comments


bottom of page