• נעמה כהן

מרחב מוגן

לאחרונה אני לא אוהבת להיות בדירה שלי, לא כי היא ספוגה בזיכרונות על אהבה, לא כי יותר משהיא הדירה "שלי" היא הייתה "הבית שלנו", אלא כי אני פשוט לא אוהבת לשהות בה, וממש כמוני וכמו האקסית שלי, אנחנו כבר לא מתאימות.


אני לא אוהבת לישון בדירה שלי ובטח שלא לישון בה לבד ובמקום שזו תהיה תחנת מעבר של אנשים ונשים, אני בחרתי להיות נוודת בתקופה הזו, אני ישנה בכל מיני בתים, על ספות ועל מיטות, אורזת תיק ללילה או שניים או שלושה ונעה במרחב.

בדרך כלל אני לא אוהבת להיות תלושה, אני אוהבת שיש לי את הפינה שלי אשר קיימת בה נוחות המותאמת רק אליי, אני אוהבת שיש לי את המקום בו אני יכולה להתיישב על הספה אחרי מקלחת עם מגבת העוטפת את גופי, לעשן סיגריה ולהיטען בשקט.


בדרך כלל אני לא אוהבת להיות תלושה, אך הפעם באופן מפתיע ומחדש אני מרגישה בטוחה יותר בנדודים, בחוויה שאינה קשורה לדבר פיזי אלא רק לחוויה העצמית שלי. זו תחושה של חופש מסוג אחר, שטרם הכרתי עד כה ומרגש אותי להכיר.

אני חושבת שהיו לזה סימנים עוד קודם, באחת השיחות שלנו היא שאלה אותי מה המרחב המוגן שלי ואני אמרתי "אני. אני המרחב המוגן שלי".


כשנפרדים תהליך ההיפרדות הוא לא רק פיזי, נפרדים מרגש ומאנרגיה ומהרגלים וזה קורה בשלבים ולא בבת אחת, זה לא פלסטר ולא תולשים אותו, זה לוקח זמן ומשתדלים לנשום תוך כדי. חווים את הכאב שבהיפרדות ונושמים את הבחירה בלהמשיך הלאה, חווים את העצב של רגש מיותם ונושמים את הידיעה שהדברים קרו בדיוק מופתי.


לאחרונה אני חרמנית, והחרמנות שלי לא מתועלת לאדם אחד או לאישה אחת, אלא היא כבר תופסת חלק רחב יותר. בשביל זיון טוב צריך משיכה ותשוקה וגם ראש נקי ממחשבות טורדניות או כאב לב או לב מבולבול. תמיד אפשר לשכב שם ולתת לדברים לקרות מאליהם, אבל התחושה של סקס חסר משמעות אמיתית, אפילו ללא משמעות הפורקן הפיזי, היא נוראית, אז עדיף לחכות לבהירות, להיות קצת בסגפנות פיזית רבת משתתפים ולאונן.


כשהראש מפוזר הוא לא מקיים מציאות אמיתית, הוא יוצר מציאות מקבילה בה דבר לא עומד במקום, מעין חלל באחוזה של עליסה, בארץ של פלאות או ארץ של פלצות, זה כבר תלוי בנקודת המבט. אבל החרמנות שלי התעוררה בי והיא כובשת כל חלק בגופי. ראשי מתנקה ומחשבותיי אינן טורדניות, ליבי מתאחה או התאחה ובלבול לא ממש מתקיים בי.

המיטה אשר נמצאת מיותמת בחדר השינה בדירתי גדולה מספיק בכדי להכיל כמה אנשים שיהיו בפוזות שונות, עומדים על ארבע, נשענים על הקיר, שרועים על הגב או שוכבים על הבטן, אבל המיטה הזו לא מצליחה להכיל אפילו אדם אחד - אותי. והיא מקיאה אותי ממנה כשם שאני מקיאה אותה ממני.


אז אני נודדת. אני נעה עם תיק וכלי רחצה ומדי פעם עוצרת בבסיס האם כדי לחדש מלאי ולעשות מכונה כי יש משהו בריח הספיציפי של מרכך הכביסה שעוד עושה לי את זה.


יש משהו בתשוקה המתחדשת אשר פותחת דלת למציאות חדשה בה לא תקוע אף יתד, יש משהו מרגש והרפתקני בלנוע בין מרחבים פיזיים שהם אינם שלי מראשיתם. יש משהו משחרר בתחושה הזו של חוסר ההתקבעות וההתיישבות שהן אנטי תיזה לתחושה הפנימית שלי שדווקא יוצרת בסיס חזק. היא לנצח תהיה מרחב מוגן.

2 views