top of page
  • נעמה כהן

מה מציץ מבעד לוילון?

באמצע הלילה וללא שום סיבה התעוררתי. העיניים נפתחו, האוזניים קלטו רעשים והגוף היה משותק מפחד.


מתוך חדר השינה בדירתי באיסטנבול אני יוצאת אל מרפסת סגורה המשקיפה אל חצר פנימית. עלים יבשים מקשטים ענפים עירומים, ולעץ האפרסמון פירות בודדים המנקדים בכתום את האפור הכללי. לעיתים בשעת לילה מאוחרת אני מגלגלת סיגריה ויוצאת לשבת במרפסת עם עצמי ובשקט. אני מדמיינת אנשים, מפנטזת על סיטואציות ומשתדלת לנקות את הרעשים לפני השינה.

בתוך המיטה היה נעים, הטמפרטורה הייתה מדויקת והשתלבה להפליא עם זו של גופי. עצמתי את עיניי ואז פתחתי אותן שוב.


שני וילונות מכסים את חלון חדר השינה שלי, האחד עשוי מבד אטום והשני מבד בצבע ורוד שקוף דרכו ניתן לראות את החוץ. בלילה אני מסיטה את הווילונות כדי להחשיך את החדר עד כמה שניתן, אך רצועת הווילון השקופה משמרת את הקשר שלי עם המתרחש מבעד לחלון. בבוקר, כאשר אני אט אט פותחת את עיניי אני יכולה לראות אם השמש זורחת או אם מעונן ואולי אפילו יורד גשם.


הפחד אחז בעצמותיי ולא הצלחתי לזוז. שמעתי צלילים אשר חזרו על עצמם, ניסיתי לזהות אם אלו הרעשים שעושה מערכת החימום ושאותם אני כבר מכירה, אך לא הצלחתי להגיע למסקנה נחרצת. הבטתי דרך הווילון השקוף-חושך בחוץ וחושך בפנים.


הטעם המינימליסטי שלי אינו משתקף בדירת האייר ביאנבי שאני שוהה בה. ולמרות זאת, אני אוהבת שהיא לא קלאסית במושגים של איקאה ושיש בה טאץ' אנושי סובייקטיבי, גם אם הוא לא עולה בקנה אחד עם הטעם שלי. אני אוהבת את הבית שלי באיסטנבול, גם אם יש לי רשימה מלאה ומתארכת של דברים שהייתי מעדיפה לשנות. הבית תומך בי במסע הזה ולא הוא בלבד אלא גם אלו שהוא בבעלותן. אני אוהבת את הבית ומרגישה בו נוח ובעיקר בטוחה ועדיין, אני מתעוררת באמצע הלילה ככה סתם בלי סיבה נראית לעין. אני מתעוררת ומשהו קורה לי, כמו ערנות לא מוסברת, כמו פיפי מעצבן.


תחושת הפחד הייתה ברורה, פחדתי ברגעים האלה אפילו אם לא ידעתי להגיד בדיוק ממה. המערכת הפיזית והראש שלי היו בתוך הפחד אך הבטן והלב הרגישו ביטחון.


נשמתי עמוק.


לאחרונה אני מדמיינת סיטואציות רבות, בין אם בעירות או בשינה, בהן לצעוק יהיה הפתרון הטוב ביותר. בלילה ההוא, מבועתת ככל שהייתי, ניסיתי לבדוק אם אוכל לצרוח. אבל לצרוח מה? אולי אני פשוט צריכה, בלי קשר לכלום, לבטא את כל מה שעובר עליי בצעקות אל תוך הכרית.


אנחנו תמיד שואפים למימוש פיזי, כזה שנוכל לזהות או לכמת, לכן הכל מתכנס לתצורות. האמורפיות משגעת אותנו, כמו גם מרחבים אפורים ובטח שהגדרות גמישות. לכי תסבירי איך ברגע אחד ספציפי את מרגישה פחד מצמית אך גם ביטחון פנימי מבוסס?


גוגל מפות הוביל אותי אל היעד אך לא אל הנקודה המדויקת. בגדול הגעתי לאזור שרציתי, בקטן האוטובוס עצר ברחוב של מוסכים ופנצ'ריות. אני רציתי לראות את קו המים ולטייל ברחובות האורבניים הקטנים אך אלו לא היו בטווח הראייה. המשכתי ללכת, עשר דקות וכמה מאות צעדים אחר כך הגעתי לשכונה מאוד שונה מהשכונות בהן ביקרתי בעיר. מרחבים של ירוק ובתים, רובם פרטיים, אשר לא נבנו בדחיסות אחד על השני ושקט.


סימנתי במפה יעד על קו המים.

השמיים היו בהירים והשמש זרחה, התהלכתי בשבילים אליהם כיוון אותי הגוגל. שקט. לא היו אנשים סביבי מלבד ארבע נשים שהעין איתרה והבטן נשמה לרגע. כמעט ולא עברו מכוניות. שקט. נשמתי את האוויר הקר עמוק אל תוך ריאותיי. שקט. שמתי לב שברגעים כאלה הכל מדבר אליי; רשרוש העלים, הכלב התועה, תנועת העננים בשמיים. מליקשה אמר שהתקופה בה הוא לא הקשיב לעצמו הייתה התקופה בה הוא הרגיש הכי בודד ולא משנה כמה נשים או אנשים היו סביבו.


אני מתעוררת באמצע הלילה, מגרדת את הראש והמחשבות עולות ומתגבשות. בשלב ההירדמות אני מפנטזת על אנשים שככל הנראה לעולם לא אכיר ומביימת סרט קטן שיעזור לי להירדם. אני לא בורחת מכלום והכל מורגש היטב על הגוף. אני לא בורחת מכלום ואם לומר את האמת, אני מזמנת אליי את הכל.


הקולות מסביב הדהדו את הקול הפנימי שלי, שאני לא יודעת למה הוא מדבר אליי באנגלית, אבל הוא מדבר ברכות ואני מקשיבה. הוא אמר שהכל בסדר ושאני מוגנת- "תשחררי ותהני". עדיין שקט אבל אני לא לבד. ההליכה במרחב לא מוכר ואל עבר יעד לא ברור הובילה אותי לפארק בוטני. משפחות, זוגות ויחידים התהלכו בשביליו. עצים גבוהים מלאי עלווה ירוקה, נקודות תצפית מהן אפשר היה לראות את הבוספורוס ומפל מים אשר זרם מטה על גבי הסלעים אל תוך בריכה קטנה. איסטנבול היא עיר מפתיעה ורב ממדית, יש בה מיליוני אנשים, רחובות דחוסים ופינות שנגרילה הבאות בניגוד מוחלט לקצב הקדחתני הכללי. צעדתי ונשמתי, צעדתי ודיברתי אל עצמי בקול, צעדתי ושמעתי מוזיקה, צעדתי והקשבתי.

מסעות הם תרכובת של הכל מהכל, הם נעדרים סטריליות ובתכלס' אינם מחויבים בטריטוריה גיאוגרפית ספציפית, שהרי המסע הגדול מכולם הוא ביני לביני ואולי אפילו ממני אליי. בהליכה ברחובות האורבניים הרומנטיים או כאשר אני הולכת לאיבוד, הלכה למעשה, במרחבים חדשים, אני בעיקר מתחזקת ומחזקת את ההקשבה הפנימית ואת מערכת היחסים החשובה ביותר- זו עם עצמי. אני מפחדת וחוששת, בטוחה ושמחה, מלאת ביטחון ודרוכה, וכל זה מתקיים בו זמנית.


תארו לכם כמה עניין יש בחיי.


התיישבתי על שפת המיטה, כפות רגליי נגעו בשטיח הפרווה הלבן המונח לרגליה. נעמדתי לאט, צעדתי שני צעדים אל פינת החלון ובעדינות הסטתי את הווילון האטום. איש לא היה במרפסת, אפילו לא חתול המחפש מכסה מהקור. נשמתי עמוק ונכנסתי אל תוך השמיכה אשר שמרה על החום הנעים והתכרבלתי עם עצמי.


57 views0 comments
bottom of page