• נעמה כהן

מגדלים באוויר

אחר הצהריים בבריכה של חודש ספטמבר נעים מאוד. אנשים כבר לא מגיעים, אולי ארבעה מבוגרים שנהנים מהאוויר ומהשקט. אני נכנסת למים; תחילה רגליים ובטן ואז בית החזה והראש. במשך כמה שניות ארוכות אני שוהה כול כולי בתוך הקרירים והנעימים, ואז מגיחה החוצה, לוקחת נשימה וצפה. שכחתי כמה נעים לצוף על פני המים, כשהעיניים מביטות לשמיים הכחולים, האוזניים מתמלאות בשקט והגוף חסר המשקל נע מעצמו.

אני מבלה את הימים בתפאורה המוכרת; מגדל, מרפסת לים, בריכה. בית קפה נובורישי, מאפייה צרפתית עם מנהל סקרן, סטוקר אשר בוהה בי בהשתאות בכל פעם שאני חולפת על פניו. בחודשי הקיץ הלוהטים מצאתי כאן מרחב שליו ומסעיר בו זמנית, בחודשיו הראשונים של הסתיו אני נפגשת עם חוסר סבלנות לסביבה ולפרטיה, ולרגעים גם לעצמי.


יצאתי מהמים ורוח רגועה צימררה את עורי, כבר קריר. מיקמתי את עצמי מול השמש. בבריכה שומעים כמה שפות שאת רובן אני לא מבינה, אולי כמה מילים בצרפתית, אולי שפת גוף. אני כבר לא מוצאת את הרוגע אשר ליווה אותי עד לפני חודש אולי חודש וחצי. אני לא חווה את השקט. זזתי באי נוחות על מיטת השיזוף, משכנעת את עצמי להתרכז בספר שאני קוראת; אסופת טורים של עיתונאית ברזילאית, חדה, חריפה וישירה. לא כל משפט מהודק, לא כל תובנה נעוצה, התלבטויות ותהיות מוגשות באופן הטבעי והבלתי מנוסח שלהן וזה היופי, ואולי לזה התחברתי יותר מהכול- לטקסט הנא.


אני מבלה את הימים בלוח זמנים די רגיל; קפה, מחשב, מחשבות, שאכטה במרפסת, תוכניות טלוויזיה סתמיות. בתוך המרחב הפיזי הקבוע המרחב הפנימי החל גועש וסוער, וזה משפיע על השינה שלי בעיקר. אני אדם של חופש ולבד, גם כשאני בזוגיות אני מבקשת ומיישמת רגעים בהם אני לא קשורה לאף אחד או אחת. אני אוהבת לישון ולהתעורר לבד, ובעיקר אני אוהבת לשתות קפה מבלי שמילים מיותרות חגות סביבי.


התחושה הזו של מחנק וצמצום לא חדשה לי ועדיין, הפעם היה בה משהו קצת אחר. במצבים כאלה הנטייה הראשונית שלי היא למצוא מקום בו אהיה לבד פיזית. ואכן, חיפשתי דרך להתבודד כמה ימים ולא לראות אף אדם מוכר. היעד האינסטינקטיבי היה תל אביב, אך זו לא משכה ולא פיתתה אותי אליה. המחשבות נערמו אחת על השנייה אך שלא כהרגלי, לא הייתי ביצועית והרעיון לזוז למקום אחר נשאר אמורפי ובלתי מומש.


בחודשי הקיץ המיוזעים, ואני כאמור אחת שאוהבת להזיע, נהנתי מהמיקום החדש ובעיקר מעצמי, חודשיים וחצי אל תוך המגורים המשותפים עם ההורים הרגשתי איך הכל סוגר עליי. תחילה חשבתי שזה הסידור הנוכחי ושאולי עברתי את הגבול האישי שלי. מצד אחד לא היה לי נוח אך מצד שני לא הנעתי את עצמי לחדר אחר.


אבא שלי עובד לפי זמנים, ולא פעם אני תוהה האם זו השעה אשר מכתיבה לו את התחושה או להיפך. האם כיוון שהשעה שתיים עשרה וחצי הוא רעב או שהוא פשוט רעב . האם לגוף שלו באמת מתחשק כוס איירן עם קרח או שזה רק כי הוא רגיל לשתות את זה בשעה המאוד ספציפית עשרים לשמונה.


הפער בין התחושה לבין המימוש גרם לי לעצור ולחשוב- האם זה החלל אשר מצטמצם עליי או שמא אני חווה צמצום שאין לו קשר לבניין מספר עשרים בנתניה. אז עצרתי לבדוק את המצב כפי שהוא באמת וגיליתי חששות, פחדים ותהיות להמשך.


גיליתי שאני דוהרת במרחבים של שיפוט וביקורת בהם ערערתי על עצמי, ערערתי את עצמי והכל נראה לי עקום כולל הגוף שלי. זיהיתי שאני קצת נאחזת בנראות החדשה שלי ואם אכלתי ביס יותר מידי (ומזה בעצם אומר "יותר מידי"?) שפטתי אותו ואכלתי עוד אחד. שחיתי במרחבים רגישים; כל מילה שנאמרה לי עברה אצלי טחינה עד דק, אם הגבתי באופן ישיר ונחרץ לאנשים סביבי, תהיתי על קנקנה וביקרתי את עצמי בגסות. ככל שדהרתי מהר יותר כך התכווצתי עוד ועוד ולא הצלחתי לחבק את עצמי.



המשפט המיתי "לא בוחרים במי להתאהב" מלווה כמעט את כולנו, באופן סיסטמטי מייצרם אצלנו מקסם שווא בו אהבה היא דטרמיניסטית ולא עניין של בחירה. אבל משום מה דווקא אהבה עצמית לא כל כך שרירותית ונתונה לגורל, ועל אף שלאהוב את עצמנו ללא תנאי אמור להיות בסיסי וטריוויאלי, זו האהבה שאנחנו בוחרים בה ועובדים עליה הכי קשה.


חוסר השקט עטף אותי בכל רגע; תחת זרם המים החמים במקלחת או באוננות לילה שנועדה להרגיע ולשגר אותי לשינה. בתוך בליל התהיות על הכנסות, על אהבות, על סקס וטיבו, על משיכה, על הוצאות, על חברויות, על הבחירה העצמאית שלי לחיות אחרת, על האומץ, על לבד, על הרצון להיות מחוזרת, גיליתי שיש עוד מקום בו אני מחזקת את הערך שלי.


הסחרור הזה חידד לי את הפינות שעודן בתהליך התעגלות, הציף היאחזויות שלא פירקתי עד הסוף ומשחקי חוץ ופנים שאני עוד עובדת עליהם. בבקרים בהם אני מתעוררת לבית ריק אני יושבת עירומה על הספה עם כוס קפה חם ביד ומוזיקה שאני אוהבת במיוחד מתנגנת ברקע בווליום שאינו מטריד את השמיעה המזדקנת של שותפיי הרגעיים. את החיים שלי אני בוחרת בכל בוקר מחדש, בין אם מתוך השקט ההרמוני או הטלטלה.


אומרים שהחיים דינאמיים וצודקים, אני אומרת שהחיים לא סטריליים וטוב שכך. הבריכה של חודש אוקטובר סגורה ואני כבר מתגעגעת לחורף.


139 views1 comment